top of page

אינסטגרם

עדכונים למייל

לוגו סיפ

סיפורים

אז עכשיו לא יפלו יותר טילים? יהיה שלום? שאלה אותי המטפלת המולדבית של אמא שלי, שלא הפסיקה לבכות במשך תריסר ימי מלחמת איראן הראשונה.

אני מקווה שיהיה טוב יותר, השבתי לה, בתקוה שזה ירגיע אותה. לא העזתי להתחייב ליותר מזה.
אין לך סיבה אמיתית לדאוג יוליה. שימי לב שהטילים לא מכוונים לחדרה. שיקרתי בביטחון במהלך המלחמה. חיפה כן. רמת גן כן. באר שבע כן. אבל חדרה – פחות. וכל פעם שחזרתי על המנטרה הזאת לא יכולתי שלא לראות לנגד עיני את תחנת הכוח הגדולה בישראל.

דברנו בטלפון לפחות שלוש פעמים ביום, בטון נמוך ומרגיע. כך נוצרה שרשרת מזון פרדוכסלית – על מנת שהיא תמשיך לטפל באמא, אני חייבת לטפל בה.

בין השיחות והטילים הייתי שולחת לה הודעות מעודדות ברומנית רצוצה.

היא רצה למקלט ראשונה, וחוזרת אחרונה. התלוננה אמא שלי.

בעשור התשיעי לחייה, סיעודית ועיוורת, מה שלא מפריע לה להמשיך להיות פולניה ובועטת. אמא נשארה לשכב במיטה בזמן שיוליה היתה יורדת למקלט עם כל השכנים. איפה אנקה? שאלה אביבה השכנה דלת ליד, ויוליה היתה מניפה את ידיה באוויר ועוטה ארשת של חוסר אונים. שאלהים ישמור עליה היתה נושפת ברומנית.

אחרי זה נהגה לשבת בצד על כיסא, לא להתערבב, לא להפריע. מסתמסת באובססיביות עם הבנות במולדובה, גם הן לא ישנו הרבה במלחמת תריסר הימים. אחר כך אלירן השכן היה מוזג לה כוס מים והיא היתה נרגעת קצת.

דברי עם הרופאה בקשה ממני יוליה. אני חייבת כדור הרגעה, אני לא יודעת מה קורה לי.
נו שתיקח לוריואן, וואבן גם טוב. מה שהיא רוצה, חצי כדור לפני השינה. ויוליה היתה לוקחת כדור שלם, לפעמים משני סוגים, ונשארת ערה כל הלילה.

היא הולכת לישון עם בגדים צקצקה אמא שלי.
כן, גם אני, למרות שיש לי ממ"ד בבית, עניתי לה.

אמא, את חייבת לעזור לה, אמרתי בתקוה לרסן את מבול הקיטורים.
אנחנו רגילות, ישראל וזה, אבל יוליה, מה לה ולכל זה, זה לא הקונפליקט שלה, חייבים להבין אותה.

אמא הבינה.

* * *

המלחמה הסתיימה. נגיד ש'.

לפחות כולנו חזרנו לישון כמו שצריך.
כלומר כולנו פחות משפחות חטופים, משפחות שכולות, הלומי קרב ומשפחותיהם, פצועי מלחמה ומשפחותיהם, משפחות של חיילים בעזה, מפונים, משפחות שצריכות לחזור הביתה.

יוליה הודיעה לנו שהיא עוזבת.
זה ברור שהיא צריכה את הכסף, זה ברור שהיא מרגישה לא בנוח לעזוב ככה באמצע, זה ברור, שהיא לא תכננה את זה מראש, אבל בדיוק נגמר לה הלוריואן.

לקחנו את זה קשה.
במיוחד אמא.

אולי בכל זאת הייתי צריכה להבטיח לה שלום עולמי.

המטפלת

רוצה לקרוא

ופתאום היא התחילה לבכות, דמעותיה זלגו במורד הלחיים. היא כיסתה את פניה עם כפות הידיים ונשענה עם הראש על הקיר, כשגבה פונה אל חצר המרפאה. שתי פיליפיניות משועממות, שמתייצבות בבית המרקחת בראשון לכל חודש כדי להצטייד בתרופות של המטופלות שלהן, להמשך החודש כולו, חייכו במבוכה והחליפו מבטים עם אנשים נוספים שהמתינו בתור.
סווטה לבשה טוניקה בצבע ירוק מנטה ומכנסיים מתרחבים בצבע חול. שני פריטי הלבוש היו עשויים מבד פשתן דק והיו נעימים למגע ולמראה. שיערה הלבין כדי מחציתו והיה ארוז בתספורת קצוצה, כל חזותה שדרה אצילות מאופקת, ועל כן האנשים בתור הופתעו מאד כשהתחילה לבכות בפומבי.

קודם ישבה בבית המרקחת, ממתינה לתורה והשתעלה שיעולים קצרים של תחילת החורף. מחוץ לדלת בית המרקחת התגודדו מספר אנשים וחלקם התחילו לרטון, "זה לא יתכן שהגברת יושבת בפנים ומשתעלת ואנחנו ממתינים בחוץ". עד שגבר אחד, כבן 60 או יותר, נמוך עם שיער מדובלל וחסר ברק, נכנס פנימה, ובגסות ישראלית אופיינית נהם עליה, "גברת, זה לא בסדר מה שאת עושה."
סווטה הביטה עליו במבט מזוגג, היא היתה נטועה עמוק בתוך המחשבות שלה ולקח לה רגע להבין את ההקשר. "הא, סליחה, אני מבקשת סליחה" אמרה במבטא, כמעט בלתי מורגש, וקמה לצאת. אבל הנמוך לא הרפה והמשיך לגעור בה, ובזמן שיצאה מבית המרקחת, כדי להמתין בחוץ, סיננה בקול חנוק, כאילו לעצמה "אם רק היית יודע מה קורה בחיים שלי." סווטה לא התכוונה שהנמוך, או מישהו אחר, ישמע, אבל הוא שמע והמשיך לנזוף בה בטון מאשים, "גברת, לא רק לך קשה בחיים, לי יש סטומה" אמר והרים את החולצה שלו כדי להראות לה, ולכולם, את החור דרכו יוצאת פסולת המעי שלו החוצה.

סווטה הסיטה מהר את מבטה, התרחקה מן האנשים שהתגודדו בפתח בית המרקחת, והמשיכה להמתין לתורה. מי שהעז לשלוח מבט לעברה ראה בבהירות שאת עיניה הכחולות, הגדולות, מכסה ערפל סמיך. ניתן היה רק לנחש מה עובר לאישה האסופה הזאת בראש.
בינתיים מספרים ת1 ו- ת2 קבלו שירות מהרוקחות העמלניות. "מספר ת3 מתבקש לגשת לדלפק 2" קרא הכרוז וסווטה התנתקה באחת ממחשבותיה וניסתה לפלס לה דרך פנימה לעבר הדלפק. ביחד איתה הגיעה לדלפק אישה כבדת משקל, לבושה שכבות, עם פתק עליו כתוב ת3 והורתה ביד גסה לעבר הפתק שאחזה סווטה בידה, "את רואה אצלך כתוב 3, זה לא ת3."

סווטה שלחה מבט שואל לעבר הרוקחת. "את לקחת מספר של תור אחר, תור של אנשים שהזמינו תרופות באמצעות האינטרנט" פלטה לעברה הרוקחת בחוסר סבלנות, והתחילה לשרת את הגברת עם השכבות. סווטה יצאה בשנית מבית המרקחת, מפנה מבט מתנצל לעבר האנשים בתור "אבל אני העברתי כרטיס וזה הפתק שקיבלתי" אמרה ושוב התרפקה על הקיר, כאילו מבקשת להתנחם בין הלבנים האפורות שלו. עכשיו פרצה בבכי גדול יותר מקודם, שקרע אפילו את ליבן של צמד הפיליפיניות.

בבית המתין לה מישה. הוא שכב על הספה בסלון, צמוד למשענת הפרחונית, כחוש כמו לוח דיקט, עד שבקושי היה ניתן להבחין בדמותו. הוא פקח את העיניים כשסובבה את המנעול ושב לעצום אותן כשנכנסה. סווטה רצתה לשתף אותו בכל מה שקרה קודם בבית המרקחת אך נמלכה בדעתה, מתוך מחשבה שמלאה כוס הצער שגופו הכחוש יכול להכיל. במקום זה שלפה בקבוק 'אנשור פלוס' בטעם וניל, שמכיל 350 קלוריות או יותר, והציעה לו בעדינות. "עזבי אותי סווטה, אני לא יכול לאכול" לחש מישה באוקראינית.

האבחון שלו הגיע רק שלושה חודשים קודם לכן: סרטן ריאות דרגה 4. מאז הילדים היו מגיעים בתורנות לקחת אותו לטיפולים אבל האמת היא שכולם כבר ייחלו למלאך המוות, גם אם לא העזו לומר זאת בקול רם. גם סווטה ייחלה אבל הייחול הזה גמר אותה מבפנים.
סווטה היתה היחידה במשפחה שהתעקשה להשאיר את מישה בבית, למרות שכל הנטל נפל עליה. בחודש האחרון אפילו הצליחה לארגן הוספיס בית, אם כי מהר מאד הבינה שלמרות הכוונות הטובות של האחות, בסופו של יום, היא זאת שצריכה להחדיר עירוי תת-עורי למישה, להוביל אותו לשירותים ולדאוג שלא יפול בדרך, להתווכח איתו על כל בקבוקון אנשור, לתת לו כדורי מורפיום עם התפרקות מושהית, לריב עם אנשים בתור לבית המרקחת והקשה מכל – לנטוע בו תחושת שווא של תקוה וביטחון.

מצד אחד, השעות הטובות ביותר שלה היו השעות בהן הילדים היו מגיחים מן החורים שלהם ולוקחים את מישה לבית החולים כדי לקבל מנת דם או טיפול כלשהו. כשזה היה קורה, דבר ראשון היתה פותחת את כל החלונות ומאפשרת לאוויר הנקי לפזר את צחנת החולי שריחפה על הבית כמו עננה כבדה. זריקת החמצן הזאת היתה משפיעה עליה אוטומטית ומעמעמת מעט את המועקה, ותחושה נעימה היתה מתפשטת באבריה הקפוצים, ומכסה את הלב כמו כרבולית מבד מפנק. מצד שני, פתאום היה לה פנאי מכל המטלות הסיזיפיות, והמחשבות הרעות היו טורפות את ראשה ללא רחם. מחשבות שאנשים כמו הנמוך חסר הברק והגברת עם השכבות, היו וודאי מזדעזעים לשמוע. 'אולי אציע לילדים שיורידו לו את המסכה במעלית של בית החולים כדי שיחטוף קורונה', 'אפשר כבר לוותר על האנשור, ממילא הוא לא רוצה לאכול, אז שיגווע ברעב', 'אולי פשוט נפסיק את הטיפולים המענים'.

"אפשר כבר להעביר אותו להוספיס" היו אומרים לה הילדים כשהיו מחזירים אותו מן הטיפול, כך מדברים עליו בגוף שלישי, למרות שהוא נוכח בחדר. "אנחנו יכולים לקבל הטבה של פרסונל ולזרז את התור" ניסו לשכנע אותה, "ואת תוכלי לבקר אותו כל יום, אפילו לישון שם לצידו אם תרצי."

אבל סווטה לא הסכימה. היא רצתה להקל על מישה את הסבל ככל שניתן, לשמור על סביבה מוכרת, להקיף אותו באנשים שהוא אוהב. היא ידעה שרק היא מסוגלת לכך, וזאת למרות הקול בראש שלא הרפה ממנה לרגע 'שימות כבר'. מישה הכיר את סווטה היטב וברגעי הערות הקצרים שלו הוא היה מושיט לה יד דקה, מביט בעיניה וממלמל, "בקרוב סווטה, אני מבטיח."

ביום שבו מת, היא היתה שם לידו, בין מטלות הבית הרבות, היא קלטה שזה עומד לקרות, שמטה את המטלית והתיישבה לצידו. היא לא התקשרה לילדים, למרות שידעה שיכעסו עליה. היא חשבה שהרגע הזה הוא שלה ושל מישה, ושהיא הרוויחה אותו ביושר. מישהו אמר לה פעם שחוש השמיעה זה החוש האחרון שהולך אז היא אחזה בידו, שכבר היתה קרה למגע, ושרה לו שירים. שירים מהילדות בקייב, שירים בעברית מהתקופה שעלו לארץ, שירים שהנכדים היו משמיעים כשהיו מגיעים לבקר, פעם לפני שהמחלה השתלטה על הבית ועל החיים שלהם. סווטה שרה בקול רם וצלול, כמו במקהלת בית הספר, לפני למעלה מחמישים שנה. כעבור שעה קלה הבחינה כי הלב של מישה הפסיק לפעום.

שימות כבר

רוצה לקרוא

שעתיים אחרי שנסגרה עסקת המכירה של הסטארטאפ "פרי ספיריט" לקה עידו מרום, המייסד והמנכ"ל, בהתקף לב ומת. בארנק שלו נמצאה צוואה קצרה בה ביקש להיקבר בטקס קבורת שמים, וכי יש לתאם את הטקס עם הנזיר גופלה ממנזר סאמיה טמפל, השוכן בחבל לואקה שבטיבט.

לא ברור מה הדהים יותר את משפחת מרום, המוות הפתאומי או הבקשה המשונה. על כל פנים, בו בזמן, החליטו, האלמנה והילדים, לקבל את מצוות האב והרימו טלפון לנזיר גופלה. הנזיר כאילו חיכה לטלפון הזה, והתחיל מיד לפרט בפניהם את שלבי התהליך משל היה מנהל פרויקטים בהייטק. למשפחה לא נותר אלא לעקוב אחר ההנחיות המדויקות ועד מהרה מצאו את עצמם, האלמנה ושני הילדים, יחד עם הגופה העטופה בתכריכים, בעיר הבירה של טיבט - להאסה.

בתחנה המרכזית המאובקת של להאסה המתין להם ג'יפ שהוביל אותם במשך לילה שלם, בדרך חתחתים במעלה ההרים. בשל העליה המהירה בגובה אלמנתו של עידו התקשתה לנשום והנזיר גופלה הושיט לה מיכל צר של חמצן, שהזכיר לה מטהר אויר בניחוח שושנים, משהו משנות ה- 80. זה העלה חיוך קלוש על פניה החיוורות.

הם הגיעו למנזר לפנות בוקר, הטמפרטורה בחוץ עוד היתה מתחת לאפס. מייד נכנסו לחדר קטן וטחוב כדי להתחמם. סביב תנור הבישול ישבו שני קשישים מחוסרי שיניים והושיטו להם ספלי צ'אי מהביל. לקראת השעה שמונה, יצאו לחצר הפנימית של המנזר וחזו במתרחש.

מלבדם, עמדו במגרש כעשרה אנשים נוספים, לא יותר. אב המנזר, שנראה צעיר מכפי גילו, ועטה גלימה כתומה, עם חגורת בד מהודקת למותניו בצבע אדום-בורדו, ישב על הארץ בסיכול רגליים והחל למלמל מנטרות מפותלות. מדי פעם השיבו לו הנזירים כמו הד. שאר הנוכחים פטפטו בלחש או שקעו בטלפון הנייד. מישהו אפילו לעס מומו מאודה עם ירקות כבושים, והציע לחברו ביס.

גופתו של עידו היתה מונחת במרכז המעגל. לפתע הגיח טנדר לבן, עצר בחריקת בלמים, ושני גברים שפכו מתוכו גופה נוספת ונסעו. הגופה היתה ארוכה וצרה, עטופה גם היא בתכריכים וקשורה בחבל גס. השמועות אמרו שמדובר בבחור צעיר ששלח יד בנפשו, באותו הלילה. אף על פי כן, בזכות הקשרים של הוריו עם המנזר התאפשרה הקבורה המכובדת תחת כיפת השמיים.

כעבור מחצית השעה, כאשר הטמפרטורה עלתה במעלה או שתיים מעל האפס, החל המסע המפרך במעלה ההר. האלמנה, שנסיבות האירוע והגובה הכבידו על הליכתה, השתרכה לאיטה והשיירה כולה התאימה את הקצב למענה. כעבור שעה ארוכה הגיעו לרחבה שנראתה כמו אמפיתאטרון טבעי בשטח, מקושט בדגלי תפילה טיבטים.

משביל עוקף הגיחו שני גברים, עוטים סינרים צחורים, והתחילו לערוך את כלי העבודה שלהם על גבי סלע שטוח, כמו צמד רופאים מנוסה, לקראת דיסקציה. הנמוך השחיז סכין גדולה, קצת חלודה, ואחר העביר על גביה מטלית לחה עד אשר הבריקה תחת קרני השמש הקלושות, והרזה ניסה לחזק את הידית הרפויה של הגרזן.

מאות נשרים, אולי אלף, עם מוטת כנפיים של שני מטר לפחות, החלו להתכנס על אחת הפאות של האמפיתיאטרון. הם עמדו בצפיפות, קרקשו בכנפיים ופה ושם נמלטה מפי אחד מהם קריאה צרודה ומפחידה במקצת. בסך הכל התנהגו הנשרים למופת והביטו בריכוז במשטח העבודה של הקברנים. אלו הניחו את הגופה של עידו על הסלע והסירו ממנה את התכריכים בזמן שטיבטי בא בימים הכה בתוף בקצב הולך וגובר, מרמז על כך שהאירוע עומד להתחיל.

בדממה נטלו הקברנים את כליהם והחלו לקלף את העור. רק אחר כך פרסו את הגוף לפרוסות אחידות, כמו קצבים מיומנים במעדניה. הם עצרו לרגע לנגב את אגלי הזיעה והבת של עידו ניצלה את ההפוגה, הפנתה את גבה לבמה המרכזית והקיאה את כל תכולת המעיים שלה על העשב הרך. הנזיר גופלה הבחין במצוקתה וניגש אליה עם מבט מנחם, בזמן שאמה ואחיה לא הצליחו להתיק את מבטם ממשטח העבודה של הקברנים. הם ראו כיצד האברים של עידו נערמים בצד, בזמן שסילוני דם מכתימים את הסינרים הלבנים שלהם.

בקצה הרחבה ישבו ארבעה ילדים על הארץ ושיחקו בחפיסת קלפים, ומדי פעם נשאה הרוח את צחוקם המתגלגל אשר התמזג בסנכרון מושלם עם התיפוף המונוטוני של הטיבטי הזקן. לא רחוק מהם ישבה אישה כבדת משקל, שהמתינה לסוף הטקס, כדי לקבץ נדבות מקומץ המשתתפים. בעיקר בנתה על שלושת הזרים.

בשלב הזה ניכר אי שקט מכיוון הנשרים. אמנם עמדו שם מספר גברים שהיסו את העופות ומנעו מהם לפרוץ לזירה, אך מרגע שנשר נועז פרץ את המחסום הדמיוני, נסוגו הגברים כולם במהירות הצידה, והנשרים הסתערו על שתי הגופות המבותרות. בפנים חתומות, נעצה האלמנה מבט במריבה שהתגלעה בין שני נשרים, שאחזו באותה השוק ומשכו לכיוונים מנוגדים. תוך פחות מרבע שעה לא נותרה טיפת בשר על העצמות והנשרים פרשו מרצונם הטוב אל מורדות האמפיתיאטרון, מגרגרים בשביעות רצון.

לפינאלה, נטלו הקברנים פטישים ורסקו את העצמות לכדי אבקה דקה והעופות הקטנים יותר באו לסיים את המלאכה. למרות התחרות הקשה סגנון האכילה שלהם היה רגוע יותר ומכבד. בזמן שהקברנים התחילו לנקות את כלי העבודה ולתאם עם אב המנזר את סדר היום למחר, פרשו הנשרים כנפיים, חגו שלושה סיבובים סביב רחבת הטקס, והתרחקו לאיטם. גם הנוכחים המעטים התחילו להתפזר, רק הילדים והקבצנית נשארו במקומם והמשיכו בעיסוקיהם.

עתה ניגש הנזיר גופלה לאלמנה ולילדיה. "אז מאיפה אתה מכיר את אבא שלי?" העיז הבן לשאול. גופלה התמהמה מעט אבל אז היישיר מבט נחוש אל עידו ושלף מתוך חגורת הנזיר שלו דף מקומט, שנראה כי נתלש מאותו פנקס ממנו נתלש הפתק שנמצא בכיס החולצה של עידו.
"אז יש עוד חלק לצוואה" אמר במהירות לפני שיתחרט.
"מה? איך זה הגיע אליך?" שאלה הבת וחטפה מידיו את הפתק.
התדהמה שהתפשטה על פניה היתה גדולה וכואבת. "המשקיעה האנונימית שאבא פגש לראשונה באירוע המכירה של הסטארט-אפ היא אמא שלך?"
"נכון, וכמו שאת מבינה זו לא היתה הפעם הראשונה בה פגש אותה, אחותי."

פרי ספיריט

רוצה לקרוא

ראש מחלקת פלסטיקה בבי"ח גדול וידוע במרכז הארץ עטה כפפות לטקס עם אבקה, נטל איזמל וחפר בעדינות בפצע הפעור בברכו של ערן כספי, במרפאה הפרטית שלו בפתח תקוה. הוא ידע שהקריירה של שחקן הכדורגל המפורסם תלויה בניתוח הזה, ויחד עם הקריירה שלו התהילה של המדינה כולה. זה כבר היה הניתוח השלישי בברך, בניסיון לסגור את הפצע שנפער כתוצאה מחתך אורך שעשו המתלמדים באורטופדית, שבקשו לנקז את הזיהום שהתפתח ברגל, כמה שיותר מהר. זאת מבלי לחשוב שחתך אורך בברך של כדורגלן, האמת בברך של כל אדם, זה יעד מאתגר לגוף - לסגור, אם בשל הקיפול של המפרק ואם בשל העובדה שאספקת הדם לברך חלשה.

ראש מחלקת' סבר בהחלט כי הוא יצליח איפה שקודמיו נכשלו. הוא יסודי יותר, יש לו ידיים טובות יותר והוא גובה מחיר גבוה יותר עבור הניתוח - אין סיבה שהוא לא יצליח. ואכן, הוא תפר, לא רק את השכבה החיצונית של העור, אלא חדר פנימה לשכבות העמוקות יותר, להיפודרמיס, ותפר ביסודיות תפרים פנימיים וצפופים בחוט שחור וקשיח, ממש מתחת לבטנה של הגוף. ראש מחלקת' קיווה בלב שלם שהפעם זה יעבוד ותאי העור הסרבניים של כספי יתחילו לתת עבודה.

התסכול של הכדורגלן ניבט מפניו גם כאשר ישן תחת הרדמה עמוקה. התסכול הזה הדגיש את העור הרפוי בשולי השפתיים, קו הלסת שצנח ושינויים נוספים שגם ספורטאי מצטיין כמו כספי חווה מפאת הגיל. הרפיסות הזאת לא נעלמה מעיניו של ראש מחלקת', גם ליבו נכמר על הספורטאי שמושבת כבר למעלה מחצי שנה ואין לדעת לעוד כמה זמן. אמנם הוא העניק לו את הטיפול הטוב ביותר שקיים היום בישראל, ואולי אפילו בעולם כולו, אולם הוא לא יכול היה להתעלם מן הספק הקטנטן שקינן בו לפתע, בנוגע להצלחת הפרוצדורה הרפואית. גם ראש מחלקת' ידע להבחין בין יהירות למקצוענות.

אבל אז, בדיוק אז, ניצת בראשו רעיון.

הוא הביט בריכוז בסנטר של כספי שהתחיל בשנתיים האחרונות להתרופף ואיים להכפיל את עצמו. זה משהו קטן חשב, שיהיה לאנשים קשה לשים עליו את האצבע, אבל זה ישדרג את המראה של השחקן בצורה ניכרת. "הכיני לי את הליפודיפין בבקשה" קרא לעבר האחות שלפרד, יד ימינו, והושיט את ידו במחווה כזאת שפירושה – בלי שאלות מיותרות אחות. ביד מיומנת אחז במכשיר הליפודיפין והמיס בזריזות את השומן, שאב אותו עם צינורית זעירה ומיצק את העור. זה לא לקח יותר מרבע שעה והוא היה מרוצה מאד מהתוצאה.
בחדר ההתאוששות, בני משפחתו של ערן כספי, וגם המאמן שלו שהגיע במיוחד, נעצו מבט בברך החבושה ובסד הקיבוע שנועד לשמור על ברך ישרה, לא פחות, אבל גם לא יותר, מ-180 מעלות, לפחות למשך 4 שבועות, ולא הבחינו בשטפי הדם החיוורים באזור הסנטר.

כעבור חודש, ניתח אישה כבת חמישים עם כוויה מכוערת בדרגה שלישית בבטן התיכונה, הוא טיפל בה בעדינות ובמיומנות גבוהה וסיים את הניתוח מהר ולשביעות רצונו המלאה. עכשיו חיפש דרך לשרוף עוד זמן בחדר הניתוח כדי להצדיק את המחיר האסטרונומי שתקע לעורכת הדין הידועה, והרים את מבטו מן הבטן החבושה אל הפנים היגעות. בהעדר איפור, תסרוקת וחיוך מלאכותי רק עצמות הלחיים הגבוהות וקו הגבות העידו שהגברת הזאת, עורכת דין בעלת משרד מצליח, היתה פעם אישה יפה מאד. אין שום סיבה שלא תמשיך להיות יפה, הרהר בינו לבינו, עשה שני חתכים מהירים בצידי האוזניים ומתח קלות את העור המקומט בצידי השפתיים. תפר בחוט שקוף, ומשך כמה תלתלים סוררים כך שישתלשלו מעבר לאוזניים ויסתירו את האופרציה הקטנה.

הבא בתור היה מילואימניק כבן שלושים. בחור מתוק ששלחו אליו מהאורטופדית, כדי לתקן את מה שהם, והמלחמה בעזה, חוללו לו. הוא עבד עליו יותר משעתיים ובחר לנייד מתלים של עור תוך ניצול של רקמות רכות תקינות במטרה לשחזר ולסגור חסרים בעור, באזורים שונים בגוף. כך בעזרת רקמה עשירה באספקת דם הצליח לכסות פצעים מכוערים וליטרלי להציל את מה שנשאר מהגוף הנאה של המילואימניק.
אחרי עבודה מאומצת שדורשת ריכוז, מיומנות גבוהה וגם קורט של יצירתיות, התחיל לחשוב איך הוא מצ'פר את החייל הגיבור, מה הערך המוסף שלו כנותן שירות. מבט חטוף אחד בפניו המפוסלים של המילואימניק הספיק לו. "אתה בטוח?" העיזה האחות שלפרד לצייץ. "כן" אמר ראש מחלקת' בביטחון והתחיל לנסר את האף הנשרי.

הרמונטים הקטנים האלה שנועדו להתמודד עם נזקי הזמן, או התורשה, כמו צניחת עפעפיים, קמטי דאגה, רפיון העור, שפתיים דקות מדי ואף בולט – חסרונות קטנים שמטרידים נשים, וגם גברים, בעיקר בזמן שהם מצחצחים שיניים בבוקר ומעיפים מבט עייף אל המראה – הפכו תחת ידיו המיומנות של ראש מחלקת' לנחלת העבר. גם אם בתקופת ההתאוששות בבית היו פציינטים שהבחינו בשינוי שחל בפנים והרימו גבה, שלפעמים כבר לא הצליחה לרדת חזרה למקומה הטבעי מעל העין, לרוב, עד אשר הגיעו לביקורת הראשונה אצל הרופא - הם כבר התעשתו ואף התאהבו במראה החדש שלהם. גם ראש מחלקת' הבין שברמה הבינאישית הוא כנראה עושה משהו ממש טוב, כאשר המרפאה שלו התחילה להתפוצץ מבונבוניירות ומכתבי תודה.

עד מהרה פשטה השמועה והפציינטים זרמו אליו מכל קצוות הארץ אולם ראש מחלקת', לכל אורך הדרך, הקפיד על שני כללי ברזל. אחד, הוא לא מנתח פנים בלבד, אלא מנתח אבר אחר בגוף, אפילו ניתוח להקטנה או הגדלת חזה הולך, ובנוסף, במתכונת של 1+1, הוא משפץ אלמנט אחד בפנים של הפציינט, משל היה מוכרן ברשת איי דיגיטל, אשר מעניק ללקוח שבדיוק רכש מחשב איימק פרו – שי קטן בדמות כיסוי לאייפון או אזניות אלחוטיות. הכלל השני היה שלא ניתן להזמין, או לציין מראש, את מהות הבונוס, זה לגמרי היה תלוי בתחושת הבטן של ראש מחלקת' בזמן הניתוח עצמו. במקרים בודדים אף בחר הדוקטור להימנע מבונוס, לא בגלל שהפנים של הפציינט היו מושלמים, אלא פשוט בגלל שלא בא לו.

רק פעם אחת הפר את הכללים שניסח בעצמו. זה היה כאשר אשתו שכבה על שולחן הניתוחים, ולפנים משורת הדין, הוא ביצע בה רק ניתוח פנים. בשנים הראשונות הוא נמנע מלנתח אותה. ניתן לומר כי אהבתו הגדולה סימאה את עיניו והוא סבר באמת ובתמים שלאשתו יש פנים מושלמות, מודל לחיקוי, מצפן לאומנותו. עם השנים, כאשר עשרות ומאות פנים עברו תחת ידי הקסם שלו, הרגיש בשל וערך תיקון זעיר בפנים של אשתו – הוא הרחיק את העיניים זו מזו ומן האף, מרחק של מילימטר או שניים לכל צד. איש לא הבחין בכך מלבדם ויופייה הזוהר המשיך לשמש לו להשראה בכל הניתוחים הבאים שערך.

תוך עשור אפשר היה לטעון בוודאות שהאוכלוסיה בישראל הפכה להיות יפה יותר, ותוך מאה כבר הבחינו במקרים אחדים בהם יופי נרכש עבר בתורשה לדורות הבאים. אמנם הניתוחים הפלסטיים שהתקיימו בסניפי 'המרכז הבינלאומי לבונוס פלסטי' שנפוצו בארץ לא השפיעו על הקוד הגנטי עצמו, אבל חלק מהתוצאות היותר מרשימות עברו לדורות הבאים באמצעות המנגנון האפיגנטי. זאת בדומה לניסוי בתרנגולת שגדלה בסביבה בלתי צפויה ולמדה לגשת לאוכל זמין במקום לחפש אוכל איכותי. בדיקת דנ"א של ביטוי הגנים השונים במוח הצאצאים שלה, גם אם הופרדו ממנה מייד לאחר הטלת הביצים, הראתה דפוסים זהים לאלו שנוצרו במוחה של האם בכל הקשור להרגלי התזונה שלהם. אותו היגיון חל גם על המקרה שלנו, כאשר הפורפורציות החדשות שעטו הפנים של חלק גדול מאזרחי ישראל עברו בתורשה לצאצאים.

בשלב מסוים בקריירה המפוארת שלו פתח ראש מחלקת' בית ספר להכשרת דור העתיד. הטובים מבין בוגרי בית הספר פתחו סניפים של 'המרכז הבינלאומי לבונוס פלסטי' במודל של זכיינות, והפליאו בכישוריהם. קבוצה מצומצמת של ממשיכי דרך מצטיינים אף פיתחו בשלב מסוים מנוע מבוסס בינה מלאכותית, כך שבעודם מנתחים את הרגל או היד או הגב של הפציינט, זו סורקת בזריזות את הפנים באמצעות טכנולוגית עיבוד תמונה מתקדמת. הבינה המלאכותית שנועדה לקדם יופי מלאכותי היתה מבצעת השוואות מהירות בין תמונת הפנים של המטופל לבין מיליוני תמונות פנים שהריצה כבר בעבר, ומגדירה עבור המנתח מהי הפעולה הכירורגית הקטנה ביותר שהוא יכול לבצע בפנים, אשר תניב את שביעות הרצון הגבוהה ביותר, עבורו, עבור המטופל וגם עבור הסביבה.

בקונגרס הבינלאומי לניתוחים פלסטיים שהתקיים בשנת 2104 בסרייבו בירת בוסניה הרצגובינה, עלה לבמה ראש מחלקת' הקשיש, בפנים בוטחות וחלקות, והציג בגאווה, בלתי מוסתרת, את מפעל חייו - מתודעת שירות פלסטית ועד אידאולוגיה פוליטית או אם תרצו - שלום עולמי.
בעזרת שקפים אחדים הוכיח ראש מחלקת' כי ברגע שאזרחי ישראל הפכו להיות אנשים יפים יותר - באופן כמעט אוטומטי הם גם התרככו ונעשו מפויסים יותר. היחסים בינם לבין עצמם השתפרו לעין הכר, כמו שתי אחיות שמגלות אחת את השניה, אחרי שבילו את גיל ההתבגרות ברצון עז לשחוט זו את זו. יתרה מכך, גם היחס של אזרחי ישראל כלפי העולם, לרבות המיעוטים שבו, השתנה לטובה והכי חשוב היחס של אומות העולם כלפי ישראל השתנה מקצה לקצה. כפי שאיש לא יכול לדמיין כי יזעיף פניו לעבר תינוק חייכן, עגול לחיים, כך גם הדרום-אפריקאיים, הנורבגים, הספרדים, האיסלנדים, באמת כולם, נפטרו בהדרגה מן האמונות שהחזיקו בהן קודם כלפי מדינת ישראל ואזרחיה, והתחילו לחייך באופן בלתי רצוני כלפי כל ישראלי או ישראלית שעברו ברחוב.

התופעה הזאת רק הלכה והתפשטה.
ראש מחלקת' הביא עדויות לכך שמנהיגי העולם התחילו לחייך לעבר מנהיגי ישראל שהפכו משנה לשנה, ליפים, מנומסים ומסבירי פנים בעצמם. שדרי טלוויזיה ומראיינים חדי לשון לא עמדו עוד בפני היופי הכובש הזה ונתנו למרואיינים הישראלים במה אוהדת. באירוויזיון – התחלנו לנצח באופן שיטתי, גם אם הבאנו שיר זבל, ואם הגענו במקרה למקום השני – קיבלנו את זה בחיוך אצילי. אבל זה לא קרה יותר מפעם או פעמיים. אותו הדבר באליפות אירופה בהתעמלות אמנותית, תחרות הרובוטיקה הבינלאומית, פרסי נובל, באמת הכל.
עוד במסגרת המצגת, עם הצגת המקרה ההיסטורי של המילואימניק ממלחמת חרבות ברזל, הקהל כבר לא ידע את נפשו. כירורגים פלסטיים, אורתופדים, אפילו פסיכיאטרים שהשקיעו לא מעט אנרגיה בחקר הנושא, נעמדו והריעו לראש מחלקת' אשר מפאת התשואות כבר התקשה לסכם ולהציג את תוכניותיו לעתיד.

כן. השלום נקש בדלת של המזרח התיכון ואומות העולם כבר לא יכלו לכבוש את ההתרגשות ועמדו בתור. אפילו תושבי גרינלנד הקפואה בקשו להקים סניף בעיר הבירה נוק, בעיקר כדי להתעסק במשהו חדש ומלהיב, שיחמם להם, אם לא את הגוף, אז לפחות את הלב. כך, בניגוד מוחלט לפרדיגמה שאפיינה את ראשית המאה ה- 21 'היופי מתחיל בתוכנו' הוכיח ראש מחלקת פלסטיקה בבי"ח גדול וידוע במרכז הארץ בדימוס, והמייסד של 'המרכז הבינלאומי לבונוס פלסטי' כי דבר ראשון יש להסתכל על הקנקן וזה, אם ניחן ביופי וחן וברק והוד, כבר ישפיע על מה שיש בתוכו ובתוכנו.

איך השלום נקש בדלת של המזרח התיכון

רוצה לקרוא

בקיץ חייבים לצאת ממש מוקדם. בשש וחצי מיכל כבר מחוץ לבית, היום היא רצה רק שמונה ק"מ, למרות שתכננה לרוץ עשרה. לופו מחכה לה מאחורי הדלת, עם הרצועה בפה ושתי קקיות כרוכות בלולאה. היא לוגמת מהר שתי כוסות מים, בזו אחר זו, בזמן שלופו מלקק באופן יסודי את הזיעה הניגרת מאחורי פיקות הברכיים שלה.

ברחוב, מחכה להם עולם ומלואו. יצא ככה שבדיוק כאשר הבת שלה, יחד עם בת הזוג והתאומות נסעו לרילוקיישן, והבן שלה יצא מעזה על סעיף נפשי, ונסע לנגן על יוקלילי בפיאצות של בולוניה, יוני, צעיר עם מעוף, פתח את האקזיסט-קפה, ממש מתחת למרפסת שלה. כך, מדרכה אפורה ומנומנמת ברמת גן, הפכה ללב הפועם של השכונה, אם לא של העיר כולה.

מיכל אף פעם לא יושבת, לפחות לא בהתחלה. היא נשענת על הדלפק הלבן, אשר בשבתות הופך לעמדת מכירה של ג'חנון, שיוני מזמין מאיזו דודה מחדרה. לא חולפות חמש דקות והיא מקבלת את ההפוך גדול, חלב רגיל, רותח שלה. ככה היא שותה, ואין בריסטה שלא יודע את זה, זה ידע שעובר בחפיפה.

מן הדלפק יש לה נקודת תצפית טובה על רוב השולחנות, היא סורקת את הלקוחות במבט מהיר ומיומן, לא מאיים אך קפדני. היום היא מתבייתת על ג'ינג'ית מתוקה כבת חמש, נוברת באצבעותיה המלוכלכות בתוך שני כדורי שוקולד, טומנת בתוכם סוכריות צבעוניות. מולה יושבת אישה צעירה, חולצת בטן, על זרוע שמאל קעקוע של מפתח סול, פירסינג בגבה, לוגמת מאצ'ה עם חלב שקדים ומרוכזת במסך.

"את יכולה ללטף אותו" פונה מיכל בחיוך מזמין, "הוא מת על ילדים". לופו שמוכן לעשות הכל בשביל פינוקים, צונח על הרצפה, והללי, זה
השם היפה של הילדה הכתומה, רוכנת אליו בשמחה, ודוחפת אצבעות קטנות לכיוון העיניים, האף והפה שלו. לופו מזהה את הפוטנציאל הטמון באצבעות קטנות ומלוכלכות ומתחיל ללקק במרץ.
"הוא מדגדג אותי" צוהלת הללי.
כל אותו הזמן אימה לא מרימה, ולו לרגע אחד, את העיניים מהמסך.
"המשקה הירוק שלך נראה מאד מרענן, וגם מאד אסתטי" מנסה מיכל למשוך את תשומת ליבה.
"אמא" צווחת הללי בקול עליז, "תראי, הוא אוהב אותי".
"כן מתוקה שלי. אני רואה" מסננת אמא של הללי, מבלי להרים את העיניים מהנייד.
"ירוק זה הצבע שלך?" ממשיכה מיכל להתעקש. "שלי אגב כחול, כחול שמיים או ים, כמו העיניים של הילדה המתוקה שלך".
בינגו. נעמה מרימה מבט ורואה את בתה מחובקת עם כלב, שדומה שתי טיפות מים לדובי שקבלה מאושרי לפני שנסע למסיבה.
"חמודים יחד מה? אנחנו חייבות לצלם אותם" אומרת מיכל ולפני שנעמה תתנגד או משהו, היא שולפת את האייפון ומתקתקת בוק שלם. "מה המספר שלך? אני אשלח לך" היא שואלת באסרטיביות ולא משאירה לנעמה זמן להתלבט.
עכשיו, מיכל גוררת כיסא מהשולחן הסמוך, מתיישבת ושואלת בחוסר טקט, "אז מה זה המפתח סול הזה שמקועקע לך על הזרוע?". נעמה פוערת זוג עיניים ומביטה לעבר נקודה דמיונית, שנמצאת הרחק מעבר לראשה של מיכל. "סתם, לא משהו חשוב" היא ממלמלת והטרק האחרון, לצליליו אושרי נרצח, מתנגן בראשה.
"הללוש אנחנו חייבות ללכת, תגידי שלום לכלב. סבתא מחכה".
"היה נעים להכיר, אני אשלח לך את התמונות" קוראת אחריהן מיכל.

כל אחר הצהרים מתלבטת מיכל מה השעה המתאימה ביותר לשלוח לנעמה את התמונות. בשש הן בטח בגינה, הללי בנדנדות ונעמה על ספסל, מהופנטת לנייד שלה, וודאי יהיה לה זמן להגיב. לא, תשע בערב יותר מתאים, אחרי שעת ההשכבה. בסוף היא שולחת ווטצאפ באחת עשרה בלילה, שמה על השתק והולכת לישון.

למחרת מיכל במתח, עם כל התראה היא מביטה במסך בציפייה. בינתיים היא עומדת ליד הדלפק הלבן, ומיירטת גמלאי עם בלורית לבנה
וסיגר. "איזה ריח דומיננטי, זה קובני?" היא שואלת אותו בהיסח הדעת. "את מבינה בסיגרים מיידלע?" הוא פוקח זוג עיניים עכורות. "כן קצת. אבל אשמח לדעת יותר" היא אומרת וגוררת כיסא, "אכפת לך אם אני אשב?".
רק אחרי יומיים מגיעה תשובה רפה מנעמה: "תודה". אבל מיכל לא מוותרת.
- "אהבת?"
- "ואיך הקטנה?"
- "ואיך היה עם סבתא?"

כעבור חודשיים, היא פוגשת את נעמה במקרה בפארק. "די, את רצה? אני לא מאמינה" היא מתנפלת עליה, מתכוונת לחבק.
"אני מזיעה כולי וגם את" נרתעת נעמה ולוקח לה כמה שניות להיזכר מי זו הזרה הזאת שששה כל כך להתחבק איתה.
הפעם, למרות ההתלהבות המוגזמת של מיכל, נעמה דווקא מסבירה פנים, אולי אלה האנדורפינים שהשתחררו לה בריצה. "כן, חזרתי לרוץ. לא רצתי תשעה חודשים. אבל עכשיו שיש את זיק, הוא חמוד, הוא שומר על הללי ושולח אותי לחיות. לא קל לחזור."
"לא קל לחזור" חוזרת אחריה מיכל, "אבל אם תרצי נוכל לרוץ יחד בימי רביעי, לפעמים זה עוזר שיש חברה."
להפתעתה נעמה מסכימה. "ימי רביעי היו הימים של אושרי" אומרת נעמה כאילו לעצמה. "עכשיו זיק לוקח את הילדה לגן, זה מזל גדול שמצאתי אותו בקבוצת תמיכה".
"אז קבענו" אומרת מיכל וליבה מתכווץ, ובו בזמן, גם מנתר משמחה.

בסוף הקיץ היא עולה לשיחת וידאו עם הילדים. "מה שלומך אמא?" שואלת הבת ולא נותנת לה להשיב. "הבנות הולכות לגן חדש פה בסטנפורד, הן כבר מדברות שוטף אנגלית, והשלכת בסתיו כל כך יפה, חבל שאת לא כאן כדי לראות."
"מצאתי מישהי אמא, את יודעת, היא פורטוגזית. אנחנו מנגנים יחד בכיכרות" אומר גם הבן. "האמת שעשינו בוחטה של כסף ואנחנו חושבים לנסוע לקרנבל בברזיל. יהיה קל להסתדר כי אמנדה יודעת לדבר."
"אה, ואמא, השנה לא נבוא לחגים", נזכרת הבת, רגע לפני שהשיחה מסתימת. "כן, גם אנחנו לא" פולט אחריה כמו הד, אחיה הצעיר.

שבוע לפני ראש השנה, כל הקניות כבר במקרר. היא יודעת בדיוק מה תבשל בכל יום, איך תקשט את הבית ומה תלבש. החג נכנס לאיטו בפייד אין. בשבע בערב, מצלצל הפעמון. בדלת ארנון לוי עם הבלורית המבהיקה, מתוחה בג'ל לצד ימין. ביד אחת הוא מחזיק צרור פרחים ובשניה מארז סיגרים קובנים חגיגי. עשר דקות אחר כך מגיעה קארין, גרושה טריה, בת גילה של מיכל, חיה בגפה בשכונת חרוזים. אחר כך דופקים בדלת, בוריס וסשה, חיילים בודדים שיצאו מעזה רק לפני כמה ימים, והתחילו לעבוד בקפה של יוני, לשטוף כלים. "רגע" צועקת ערבה שבדיוק יצאה מהמעלית יחד עם תום, החדש שלה, "אל תסגרו את הדלת, אנחנו באים". "זה חריימה שסבתא שלי שלחה וזה גפילטע פיש, מהסבתא השניה" היא אומרת בקול, קצת רם מדי, מחייכת חיוך רחב ומחבקת את מיכל חזק.

אחרי חצי שעה, או יותר, בגלל כל המוסיקה והיין, והשיחה הערה בקושי אפשר לשמוע את הדפיקה המהוססת בדלת, אבל מיכל שומעת, היא תמיד קשובה. בדלת נעמה, זיק והללי בשמלה לבנה. תוך שניה היא כבר בחיקה של מיכל, שנזהרת לא ללכלך אותה עם הידיים השמנוניות מהחריימה של ערבה. "תראי את הסרט הירוק בשיער שלי, בחרתי לבד" אומרת הללי בגאווה. "ברור קטנה שלי, את כל כך יפה" משיבה מיכל ומסיטה את מבטה, שלא יבחינו בדמעות שנקוות בעיניה.
"איזו משפחה גדולה ויפה יש לך מיכל" אומרת נעמה שהוזמנה לארוחה משפחתית ואינטימית, ונענתה.

לא קל לחזור

רוצה לקרוא

bottom of page