לא קל לחזור

בקיץ חייבים לצאת ממש מוקדם. בשש וחצי מיכל כבר מחוץ לבית, היום היא רצה רק שמונה ק"מ, למרות שתכננה לרוץ עשרה. לופו מחכה לה מאחורי הדלת, עם הרצועה בפה ושתי קקיות כרוכות בלולאה. היא לוגמת מהר שתי כוסות מים, בזו אחר זו, בזמן שלופו מלקק באופן יסודי את הזיעה הניגרת מאחורי פיקות הברכיים שלה.

ברחוב, מחכה להם עולם ומלואו. יצא ככה שבדיוק כאשר הבת שלה, יחד עם בת הזוג והתאומות נסעו לרילוקיישן, והבן שלה יצא מעזה על סעיף נפשי, ונסע לנגן על יוקלילי בפיאצות של בולוניה, יוני, צעיר עם מעוף, פתח את האקזיסט-קפה, ממש מתחת למרפסת שלה. כך, מדרכה אפורה ומנומנמת ברמת גן, הפכה ללב הפועם של השכונה, אם לא של העיר כולה.

מיכל אף פעם לא יושבת, לפחות לא בהתחלה. היא נשענת על הדלפק הלבן, אשר בשבתות הופך לעמדת מכירה של ג'חנון, שיוני מזמין מאיזו דודה מחדרה. לא חולפות חמש דקות והיא מקבלת את ההפוך גדול, חלב רגיל, רותח שלה. ככה היא שותה, ואין בריסטה שלא יודע את זה, זה ידע שעובר בחפיפה.

מן הדלפק יש לה נקודת תצפית טובה על רוב השולחנות, היא סורקת את הלקוחות במבט מהיר ומיומן, לא מאיים אך קפדני. היום היא מתבייתת על ג'ינג'ית מתוקה כבת חמש, נוברת באצבעותיה המלוכלכות בתוך שני כדורי שוקולד, טומנת בתוכם סוכריות צבעוניות. מולה יושבת אישה צעירה, חולצת בטן, על זרוע שמאל קעקוע של מפתח סול, פירסינג בגבה, לוגמת מאצ'ה עם חלב שקדים ומרוכזת במסך.

"את יכולה ללטף אותו" פונה מיכל בחיוך מזמין, "הוא מת על ילדים". לופו שמוכן לעשות הכל בשביל פינוקים, צונח על הרצפה, והללי, זה
השם היפה של הילדה הכתומה, רוכנת אליו בשמחה, ודוחפת אצבעות קטנות לכיוון העיניים, האף והפה שלו. לופו מזהה את הפוטנציאל הטמון באצבעות קטנות ומלוכלכות ומתחיל ללקק במרץ.
"הוא מדגדג אותי" צוהלת הללי.
כל אותו הזמן אימה לא מרימה, ולו לרגע אחד, את העיניים מהמסך.
"המשקה הירוק שלך נראה מאד מרענן, וגם מאד אסתטי" מנסה מיכל למשוך את תשומת ליבה.
"אמא" צווחת הללי בקול עליז, "תראי, הוא אוהב אותי".
"כן מתוקה שלי. אני רואה" מסננת אמא של הללי, מבלי להרים את העיניים מהנייד.
"ירוק זה הצבע שלך?" ממשיכה מיכל להתעקש. "שלי אגב כחול, כחול שמיים או ים, כמו העיניים של הילדה המתוקה שלך".
בינגו. נעמה מרימה מבט ורואה את בתה מחובקת עם כלב, שדומה שתי טיפות מים לדובי שקבלה מאושרי לפני שנסע למסיבה.
"חמודים יחד מה? אנחנו חייבות לצלם אותם" אומרת מיכל ולפני שנעמה תתנגד או משהו, היא שולפת את האייפון ומתקתקת בוק שלם. "מה המספר שלך? אני אשלח לך" היא שואלת באסרטיביות ולא משאירה לנעמה זמן להתלבט.
עכשיו, מיכל גוררת כיסא מהשולחן הסמוך, מתיישבת ושואלת בחוסר טקט, "אז מה זה המפתח סול הזה שמקועקע לך על הזרוע?". נעמה פוערת זוג עיניים ומביטה לעבר נקודה דמיונית, שנמצאת הרחק מעבר לראשה של מיכל. "סתם, לא משהו חשוב" היא ממלמלת והטרק האחרון, לצליליו אושרי נרצח, מתנגן בראשה.
"הללוש אנחנו חייבות ללכת, תגידי שלום לכלב. סבתא מחכה".
"היה נעים להכיר, אני אשלח לך את התמונות" קוראת אחריהן מיכל.

כל אחר הצהרים מתלבטת מיכל מה השעה המתאימה ביותר לשלוח לנעמה את התמונות. בשש הן בטח בגינה, הללי בנדנדות ונעמה על ספסל, מהופנטת לנייד שלה, וודאי יהיה לה זמן להגיב. לא, תשע בערב יותר מתאים, אחרי שעת ההשכבה. בסוף היא שולחת ווטצאפ באחת עשרה בלילה, שמה על השתק והולכת לישון.

למחרת מיכל במתח, עם כל התראה היא מביטה במסך בציפייה. בינתיים היא עומדת ליד הדלפק הלבן, ומיירטת גמלאי עם בלורית לבנה
וסיגר. "איזה ריח דומיננטי, זה קובני?" היא שואלת אותו בהיסח הדעת. "את מבינה בסיגרים מיידלע?" הוא פוקח זוג עיניים עכורות. "כן קצת. אבל אשמח לדעת יותר" היא אומרת וגוררת כיסא, "אכפת לך אם אני אשב?".
רק אחרי יומיים מגיעה תשובה רפה מנעמה: "תודה". אבל מיכל לא מוותרת.
- "אהבת?"
- "ואיך הקטנה?"
- "ואיך היה עם סבתא?"

כעבור חודשיים, היא פוגשת את נעמה במקרה בפארק. "די, את רצה? אני לא מאמינה" היא מתנפלת עליה, מתכוונת לחבק.
"אני מזיעה כולי וגם את" נרתעת נעמה ולוקח לה כמה שניות להיזכר מי זו הזרה הזאת שששה כל כך להתחבק איתה.
הפעם, למרות ההתלהבות המוגזמת של מיכל, נעמה דווקא מסבירה פנים, אולי אלה האנדורפינים שהשתחררו לה בריצה. "כן, חזרתי לרוץ. לא רצתי תשעה חודשים. אבל עכשיו שיש את זיק, הוא חמוד, הוא שומר על הללי ושולח אותי לחיות. לא קל לחזור."
"לא קל לחזור" חוזרת אחריה מיכל, "אבל אם תרצי נוכל לרוץ יחד בימי רביעי, לפעמים זה עוזר שיש חברה."
להפתעתה נעמה מסכימה. "ימי רביעי היו הימים של אושרי" אומרת נעמה כאילו לעצמה. "עכשיו זיק לוקח את הילדה לגן, זה מזל גדול שמצאתי אותו בקבוצת תמיכה".
"אז קבענו" אומרת מיכל וליבה מתכווץ, ובו בזמן, גם מנתר משמחה.


בסוף הקיץ היא עולה לשיחת וידאו עם הילדים. "מה שלומך אמא?" שואלת הבת ולא נותנת לה להשיב. "הבנות הולכות לגן חדש פה בסטנפורד, הן כבר מדברות שוטף אנגלית, והשלכת בסתיו כל כך יפה, חבל שאת לא כאן כדי לראות."
"מצאתי מישהי אמא, את יודעת, היא פורטוגזית. אנחנו מנגנים יחד בכיכרות" אומר גם הבן. "האמת שעשינו בוחטה של כסף ואנחנו חושבים לנסוע לקרנבל בברזיל. יהיה קל להסתדר כי אמנדה יודעת לדבר."
"אה, ואמא, השנה לא נבוא לחגים", נזכרת הבת, רגע לפני שהשיחה מסתימת. "כן, גם אנחנו לא" פולט אחריה כמו הד, אחיה הצעיר.


שבוע לפני ראש השנה, כל הקניות כבר במקרר. היא יודעת בדיוק מה תבשל בכל יום, איך תקשט את הבית ומה תלבש. החג נכנס לאיטו בפייד אין. בשבע בערב, מצלצל הפעמון. בדלת ארנון לוי עם הבלורית המבהיקה, מתוחה בג'ל לצד ימין. ביד אחת הוא מחזיק צרור פרחים ובשניה מארז סיגרים קובנים חגיגי. עשר דקות אחר כך מגיעה קארין, גרושה טריה, בת גילה של מיכל, חיה בגפה בשכונת חרוזים. אחר כך דופקים בדלת, בוריס וסשה, חיילים בודדים שיצאו מעזה רק לפני כמה ימים, והתחילו לעבוד בקפה של יוני, לשטוף כלים. "רגע" צועקת ערבה שבדיוק יצאה מהמעלית יחד עם תום, החדש שלה, "אל תסגרו את הדלת, אנחנו באים". "זה חריימה שסבתא שלי שלחה וזה גפילטע פיש, מהסבתא השניה" היא אומרת בקול, קצת רם מדי, מחייכת חיוך רחב ומחבקת את מיכל חזק.

אחרי חצי שעה, או יותר, בגלל כל המוסיקה והיין, והשיחה הערה בקושי אפשר לשמוע את הדפיקה המהוססת בדלת, אבל מיכל שומעת, היא תמיד קשובה. בדלת נעמה, זיק והללי בשמלה לבנה. תוך שניה היא כבר בחיקה של מיכל, שנזהרת לא ללכלך אותה עם הידיים השמנוניות מהחריימה של ערבה. "תראי את הסרט הירוק בשיער שלי, בחרתי לבד" אומרת הללי בגאווה. "ברור קטנה שלי, את כל כך יפה" משיבה מיכל ומסיטה את מבטה, שלא יבחינו בדמעות שנקוות בעיניה.
"איזו משפחה גדולה ויפה יש לך מיכל" אומרת נעמה שהוזמנה לארוחה משפחתית ואינטימית, ונענתה.