שימות כבר

ופתאום היא התחילה לבכות, דמעותיה זלגו במורד הלחיים. היא כיסתה את פניה עם כפות הידיים ונשענה עם הראש על הקיר, כשגבה פונה אל חצר המרפאה. שתי פיליפיניות משועממות, שמתייצבות בבית המרקחת בראשון לכל חודש כדי להצטייד בתרופות של המטופלות שלהן, להמשך החודש כולו, חייכו במבוכה והחליפו מבטים עם אנשים נוספים שהמתינו בתור.
סווטה לבשה טוניקה בצבע ירוק מנטה ומכנסיים מתרחבים בצבע חול. שני פריטי הלבוש היו עשויים מבד פשתן דק והיו נעימים למגע ולמראה. שיערה הלבין כדי מחציתו והיה ארוז בתספורת קצוצה, כל חזותה שדרה אצילות מאופקת, ועל כן האנשים בתור הופתעו מאד כשהתחילה לבכות בפומבי.

קודם ישבה בבית המרקחת, ממתינה לתורה והשתעלה שיעולים קצרים של תחילת החורף. מחוץ לדלת בית המרקחת התגודדו מספר אנשים וחלקם התחילו לרטון, "זה לא יתכן שהגברת יושבת בפנים ומשתעלת ואנחנו ממתינים בחוץ". עד שגבר אחד, כבן 60 או יותר, נמוך עם שיער מדובלל וחסר ברק, נכנס פנימה, ובגסות ישראלית אופיינית נהם עליה, "גברת, זה לא בסדר מה שאת עושה."
סווטה הביטה עליו במבט מזוגג, היא היתה נטועה עמוק בתוך המחשבות שלה ולקח לה רגע להבין את ההקשר. "הא, סליחה, אני מבקשת סליחה" אמרה במבטא, כמעט בלתי מורגש, וקמה לצאת. אבל הנמוך לא הרפה והמשיך לגעור בה, ובזמן שיצאה מבית המרקחת, כדי להמתין בחוץ, סיננה בקול חנוק, כאילו לעצמה "אם רק היית יודע מה קורה בחיים שלי." סווטה לא התכוונה שהנמוך, או מישהו אחר, ישמע, אבל הוא שמע והמשיך לנזוף בה בטון מאשים, "גברת, לא רק לך קשה בחיים, לי יש סטומה" אמר והרים את החולצה שלו כדי להראות לה, ולכולם, את החור דרכו יוצאת פסולת המעי שלו החוצה.

סווטה הסיטה מהר את מבטה, התרחקה מן האנשים שהתגודדו בפתח בית המרקחת, והמשיכה להמתין לתורה. מי שהעז לשלוח מבט לעברה ראה בבהירות שאת עיניה הכחולות, הגדולות, מכסה ערפל סמיך. ניתן היה רק לנחש מה עובר לאישה האסופה הזאת בראש.
בינתיים מספרים ת1 ו- ת2 קבלו שירות מהרוקחות העמלניות. "מספר ת3 מתבקש לגשת לדלפק 2" קרא הכרוז וסווטה התנתקה באחת ממחשבותיה וניסתה לפלס לה דרך פנימה לעבר הדלפק. ביחד איתה הגיעה לדלפק אישה כבדת משקל, לבושה שכבות, עם פתק עליו כתוב ת3 והורתה ביד גסה לעבר הפתק שאחזה סווטה בידה, "את רואה אצלך כתוב 3, זה לא ת3."

סווטה שלחה מבט שואל לעבר הרוקחת. "את לקחת מספר של תור אחר, תור של אנשים שהזמינו תרופות באמצעות האינטרנט" פלטה לעברה הרוקחת בחוסר סבלנות, והתחילה לשרת את הגברת עם השכבות. סווטה יצאה בשנית מבית המרקחת, מפנה מבט מתנצל לעבר האנשים בתור "אבל אני העברתי כרטיס וזה הפתק שקיבלתי" אמרה ושוב התרפקה על הקיר, כאילו מבקשת להתנחם בין הלבנים האפורות שלו. עכשיו פרצה בבכי גדול יותר מקודם, שקרע אפילו את ליבן של צמד הפיליפיניות.

בבית המתין לה מישה. הוא שכב על הספה בסלון, צמוד למשענת הפרחונית, כחוש כמו לוח דיקט, עד שבקושי היה ניתן להבחין בדמותו. הוא פקח את העיניים כשסובבה את המנעול ושב לעצום אותן כשנכנסה. סווטה רצתה לשתף אותו בכל מה שקרה קודם בבית המרקחת אך נמלכה בדעתה, מתוך מחשבה שמלאה כוס הצער שגופו הכחוש יכול להכיל. במקום זה שלפה בקבוק 'אנשור פלוס' בטעם וניל, שמכיל 350 קלוריות או יותר, והציעה לו בעדינות. "עזבי אותי סווטה, אני לא יכול לאכול" לחש מישה באוקראינית.

האבחון שלו הגיע רק שלושה חודשים קודם לכן: סרטן ריאות דרגה 4. מאז הילדים היו מגיעים בתורנות לקחת אותו לטיפולים אבל האמת היא שכולם כבר ייחלו למלאך המוות, גם אם לא העזו לומר זאת בקול רם. גם סווטה ייחלה אבל הייחול הזה גמר אותה מבפנים.
סווטה היתה היחידה במשפחה שהתעקשה להשאיר את מישה בבית, למרות שכל הנטל נפל עליה. בחודש האחרון אפילו הצליחה לארגן הוספיס בית, אם כי מהר מאד הבינה שלמרות הכוונות הטובות של האחות, בסופו של יום, היא זאת שצריכה להחדיר עירוי תת-עורי למישה, להוביל אותו לשירותים ולדאוג שלא יפול בדרך, להתווכח איתו על כל בקבוקון אנשור, לתת לו כדורי מורפיום עם התפרקות מושהית, לריב עם אנשים בתור לבית המרקחת והקשה מכל – לנטוע בו תחושת שווא של תקוה וביטחון.

מצד אחד, השעות הטובות ביותר שלה היו השעות בהן הילדים היו מגיחים מן החורים שלהם ולוקחים את מישה לבית החולים כדי לקבל מנת דם או טיפול כלשהו. כשזה היה קורה, דבר ראשון היתה פותחת את כל החלונות ומאפשרת לאוויר הנקי לפזר את צחנת החולי שריחפה על הבית כמו עננה כבדה. זריקת החמצן הזאת היתה משפיעה עליה אוטומטית ומעמעמת מעט את המועקה, ותחושה נעימה היתה מתפשטת באבריה הקפוצים, ומכסה את הלב כמו כרבולית מבד מפנק. מצד שני, פתאום היה לה פנאי מכל המטלות הסיזיפיות, והמחשבות הרעות היו טורפות את ראשה ללא רחם. מחשבות שאנשים כמו הנמוך חסר הברק והגברת עם השכבות, היו וודאי מזדעזעים לשמוע. 'אולי אציע לילדים שיורידו לו את המסכה במעלית של בית החולים כדי שיחטוף קורונה', 'אפשר כבר לוותר על האנשור, ממילא הוא לא רוצה לאכול, אז שיגווע ברעב', 'אולי פשוט נפסיק את הטיפולים המענים'.

"אפשר כבר להעביר אותו להוספיס" היו אומרים לה הילדים כשהיו מחזירים אותו מן הטיפול, כך מדברים עליו בגוף שלישי, למרות שהוא נוכח בחדר. "אנחנו יכולים לקבל הטבה של פרסונל ולזרז את התור" ניסו לשכנע אותה, "ואת תוכלי לבקר אותו כל יום, אפילו לישון שם לצידו אם תרצי."

אבל סווטה לא הסכימה. היא רצתה להקל על מישה את הסבל ככל שניתן, לשמור על סביבה מוכרת, להקיף אותו באנשים שהוא אוהב. היא ידעה שרק היא מסוגלת לכך, וזאת למרות הקול בראש שלא הרפה ממנה לרגע 'שימות כבר'. מישה הכיר את סווטה היטב וברגעי הערות הקצרים שלו הוא היה מושיט לה יד דקה, מביט בעיניה וממלמל, "בקרוב סווטה, אני מבטיח."

ביום שבו מת, היא היתה שם לידו, בין מטלות הבית הרבות, היא קלטה שזה עומד לקרות, שמטה את המטלית והתיישבה לצידו. היא לא התקשרה לילדים, למרות שידעה שיכעסו עליה. היא חשבה שהרגע הזה הוא שלה ושל מישה, ושהיא הרוויחה אותו ביושר. מישהו אמר לה פעם שחוש השמיעה זה החוש האחרון שהולך אז היא אחזה בידו, שכבר היתה קרה למגע, ושרה לו שירים. שירים מהילדות בקייב, שירים בעברית מהתקופה שעלו לארץ, שירים שהנכדים היו משמיעים כשהיו מגיעים לבקר, פעם לפני שהמחלה השתלטה על הבית ועל החיים שלהם. סווטה שרה בקול רם וצלול, כמו במקהלת בית הספר, לפני למעלה מחמישים שנה. כעבור שעה קלה הבחינה כי הלב של מישה הפסיק לפעום.