זיהה את הפוטנציאל

הבר-קפה ברחוב רוקח 58 כבר מזמן הפך מדרכה מנומנמת למקום הכי שוקק בשיכון וותיקים. כמי שיושבת שם על קפה ולפטופ כמעט כל יום, אני יכולה לספר לכם שהתורים משתרכים שם,  ולא רק בסופי שבוע, לפחות כמו התור ללובר או למטרופוליטן. בבקרים פוגשים את החרוצים, חבורות של רוכבי אופניים שסיימו להקיף את ראש ציפור  איזה 100 פעמים ובאים להשיב את נפשם עם מאצ'ה קרה על חלב שקדים. ב- 8:30 מתחילים להגיע ההורים הצעירים, אחרי שהזדכו על הילדים במסגרות,  הם טרוטי עיניים אבל משדרים אופטימיות זהירה, אוכלים איזה כריך סטייק כרוב עם טימין או כדור אלפחורס, ולרוב גוררים עגלה עם גוזל נוסף, או כלב, או שניהם. חצי שעה מאוחר יותר מגיעים כל אותם אנשים שמאז הקורונה לא ראו משרד והפכו את העבודה מרחוק לדרך חיים. הם יושבים עם הלפטופ ועם כוס קפה, ועוד אחת, ועוטים ארשת רצינית של אנשים עסוקים. אחר הצהרים המוקדמים פוגשים את הנוער, הם מגיעים בעדרים, לרוב מאוהל שם, מחסלים את ויטרינת המתוקים, מעלים את הדציבלים ואת האנרגיה של המקום, ובערב חבורות של צעירים, עם שש בש ויין ומגש גבינות. פה ושם מתקבצים גברים כסופי שיער שמדברים על עסקים, נשים שמקשקשות על ספורט ודיאטות ועל החיים, ערב רב, פסיפס של שיכון וותיקים.

את שחר אפשר לראות, יחף, לפעמים עם לילי, לפעמים בלי, אבל תמיד עם צ'רלי שמסתובב חופשי, יושב ומרפרף על הכותרות של דה מרקר, עובר בין השולחנות, מחליף מילה עם זו וזה, ולפעמים שואל, קצת בביישנות: 'מה חסר לך פה כדי שהמקום יהיה מושלם עבורך?'. פעמים אחרות הוא מתקן איזה שקע חשמל תקול, או מטפח את הצמחייה המפוארת, בבת עינו, שהפכה את קרן הרחוב האפרורית בין פארק הירקון לגבעת נפוליאון לריאה ירוקה. 

גם את בר ועומר, שממש השבוע נשאו (!),  ואת צי העובדים הכי-לבביים שיש, אפשר לראות עוברים בין הלקוחות, מתחבקים עם אחד, מקשיבים לשניה, ממלאים מים בקערה של הכלבים או לוקחים איזו תינוקת על הידיים כדי שאבא שלה יוכל לחלץ ידיים. לפעמים מהצד זה נראה כאילו כולם פה הם חלק מרקמה אנושית חיה, כמו שאומרים, או משפחה אחת, משפחת שיכון ותיקים. תכלס – זה הישג די מרשים.

אז איך כל זה התחיל?

ובכן, יום אחד יצאו שחר, והילה אשתו, מביתם לסיבוב בשיכון, וראו כי החנות מתחת לבניין מוצעת להשכרה. "אולי נקים בית קפה" זרקה הילה לחלל האויר. 'מה עכשיו בית קפה?' הוריד אותה שחר מהחלום. 'איך אפשר להיכנס להתחייבות כזאת, הרי אין לנו שום מושג בתחום' השיב לה סכ"ה בהיגיון, והזדרז לרכוש חנות ברחוב רש"י הסמוך, ליתר ביטחון. כעבור זמן קצר יצאו השניים לסיבוב בתי קפה בעיר, ובבית קפה ברחוב הרצל הם פגשו לקוח מקומי והמטירו עליו מבול של שאלות: "למה אתה יושב דווקא פה? והאם לדעתך כדאי לפתוח בית קפה ברש"י?", "SOS" השיב להם בר ג'אנח ותוך פחות מ- 24 שעות הפך לשותף ואח.

בר שעבד אצל רותי ברודו בעבר, ובמאפיית 'פאט אנד פאף' המבוקשת, בכיכר מסריק בתל אביב, הביא איתו את כל הניסיון הדרוש. השניים התחילו לעבוד על תוכנית להקמת בית קפה ברש"י עד שיום אחד התקשר אבי נכסים, הבעלים של החנות ברוקח, ואמר: "יללה שחר, החנות שלך, בוא תקים בית קפה, כמו שרצית". בר שלא הכיר את השיכון, עלה בוקר אחד על גבעת נפוליאון וספר במשך שעה אחת תמימה לא יותר מארבעה עוברי אורח. "אני לא יודע מאיפה יגיעו הלקוחות" אמר, אבל שחר שזיהה את הפוטנציאל היה נחוש, ובינתיים הניחו את התוכנית של רש"י בהולד והתפנו לרוקח 58. ב- 15 ליולי הם חתמו עם אבי נכסים, ב- 1 לאוגוסט התחילו לשפץ וב- 1 בספטמבר 2023 הם פתחו את הבר קפה, מול גבעת נפוליאון.

הנכס ברש"י אגב חיכה להם בסבלנות ובינואר 2025 הם פתחו שם את הסניף השני של הבר-קפה, ואת העובדים שלהם ניתן לראות מדלגים בין שני בתי הקפה. "ברש"י יישמנו את כל הדברים שלמדנו ברוקח, שיפרנו הרבה מאד דברים."

שותף להפרטת נמל חיפה

שחר אפל, בן 38, נולד בקרית גת ובכיתה ג' עברה המשפחה לכפר סבא. "הילדות שלי היתה ממוצעת" הוא מיישיר מבט למציאות, "ומה שבלט בי כנער - זו החיבה שלי לפיננסים, כסף כחומר גלם." בכיתה ז' הוא כבר פתח את העמודים האחרונים במוסף 'ממון' של ידיעות אחרונות, ועקב אחר מניות וקרנות נאמנות. בתיכון לא קבלו אותו למגמת כלכלה, אבל הוא לא התייאש והתחיל לקרוא דה מרקר וגלובס מכריכה לכריכה, ואת יועץ ההשקעות בבנק פגש לראשונה בגיל 16.

בצבא שירת כלוחם בגדוד 601, הנדסה קרבית. אחרי השחרור נסע כמו כולם לדרום אמריקה ותאילנד, עבד שלושה חודשים בבולגריה ושב לארץ, ללימודי כלכלה במכללה למינהל.

ב- 2008 עם משבר הסאבפריים, משבר פיננסי-נדל"ני שפרץ בארה"ב ועד מהרה הפך למשבר כלל עולמי,  נפתח בפניו עולם חדש ומרגש, כך הוא אומר, של השקעות באג"ח. "זה כבר היה במגרש של הגדולים, לא הכרתי את זה קודם" מספר שחר ואשכרה נוצצות לו העיניים. "התחלתי להתעניין לעומק בכל הנושאים האלה וב- 2009 כבר ישבתי בהסדר החוב של 'אפריקה ישראל' בתור משקיע." הוא התחיל לעבוד כיועץ השקעות בבנק, משם עבר לעבוד בחברה לניהול קרנות נאמנות ומשם ליחידת ההנפקות וההפרטות ברשות החברות הממשלתיות. "ברשות עשיתי דברים ממש גדולים, לקחתי חלק בהפרטת נמל חיפה לדוגמא, וכתבתי את חוזר מדיניות ההשקעות של החברות הממשלתיות."

"אני הילד שלא התקבל למגמת כלכלה, אבל לאורך כל חייו למד בתשוקה רבה את מה שהוא אוהב- עשה את זה, ועל הדרך גם תרם את חלקו למדינת ישראל."

לאחר שמיצה את התפקיד עבד שנתיים נוספות כמנהל כספים בחברה שכעבור שנתיים נמכרה.  המכירה הותירה אותו עם סכום כסף וכהרפתקן פיננסי הוא התחיל להשקיע בנדל"ן, רוכש דירות ומשפץ אותן.  במקביל לאורך השנים האלה פתח דף פייסבוק בשם: כונס נכסים ישראל – מאגר דירות למכירה שנועד להנגיש דירות מכינוס נכסים לציבור. "תוך זמן קצר העמוד הזה הגיע ל- 50 אלף עוקבים וחצי מיליון צפיות בחודש,  והביא למצב שציבור שלם שלא הכיר את התחום, התחיל לרכוש דירות מכונס נכסים." קבוצת הפייסבוק הבאה שהקים היתה משכנתא בישראל - הפורום הגדול ברשת שהיום מונה 70 אלף חברים.

עבודה על ספידים

יום אחד בשנת 2020 חברים שלחו ווטצאפ ב- 11 בבוקר ושאלו: 'מי בא לקפה?', כל החבורה התכנסה בבית קפה ברוטשילד ורק שחר נשאר במשרד ואכל את הלב. "בשלב הזה התחילו לנקר בראש שלי שאלות: 'האם מה שאני עושה כרגע משרת אותי או לא?', 'האם הכישרון הפיננסי שלי מוביל אותי למקום טוב?' והשאלה החשובה מכולן – 'איך אני רוצה לחיות את שארית חיי?'.

את התשובות לכל השאלות האלה הוא מצא בשתי סדנאות של ארגון Humanication. הראשונה מתמקדת במערכות יחסים עם הסביבה והשניה במערכת היחסים של האדם עם עצמו.

האמת שאתה לא נראה לי הטיפוס שהולך לסדנאות מהסוג הזה. אני טועה?

"גם אני חשבתי ככה אבל בפרק זמן קצר, ובדיוק בתקופה שבה חיפשתי שינוי, קיבלתי המלצה משלושה אנשים שונים שאני מעריך, אז הלכתי. הסדנאות היו מהממות, תוך חמישה ימים הגעתי לתובנות מרחיקות לכת לגבי החיים שלי בכלל, ולגבי שינוי סביבת העבודה שלי בפרט. בסדנה הבנתי שחברות פיננסיות שמעסיקות אנשים מבריקים,  עבודה על ספידים, חולצות מכופתרות ושעות ארוכות במשרד  – זה כבר פחות אני."

להתלבש כמו אמילי בפריס

משם הדרך לבר-קפה כבר היתה רק עניין של זמן. "במהלך חיי ערכתי סקירות לאלפי חברות, יש לי חצי יובל של מידע עסקי בתוך הראש, אני קורא עיתונות עסקית מאז שהייתי בן 10 – את כל הידע הזה הבאתי אל הבר-קפה. להקים ולנהל בית קפה זה עולם ומלואו. יש אינספור משימות שצריך לתעדף, יש נהלי עבודה שצריך לנסח ולהטמיע, לגייס עובדי ליבה וצוות כולל ועוד ועוד. היום אחרי שנה וחצי אני גאה לומר שיש לנו שני בתי קפה מצליחים בזכות  32 עובדים נהדרים."

צוות העובדים מאד צעיר. איך זה עובד?

"הם מחזירים אותי אחורה וגורמים לי להרגיש שוב צעיר. השיחות איתם על בגרויות או טיסה לדרום אמריקה, אלה דברים שתמיד כייף לדבר עליהם. אפשר להגיד שכייף לי לבוא לעבודה" אומר שחר בחיוך, אבל יש לו גם קצת ביקורת.

"אני שם לב כי לצעירים היום יש אופי פחות יזמי מהדור שלי. הם חיים את המדיה החברתית, רוצים להיות מבקרי מסעדות בטיקטוק, להתלבש כמו אמילי בפריס. גם כשאנחנו מחפשים עובדים חדשים אז כולם רוצים להיות בריסטות ופחות לשטוף כלים."

הסטטיסטיקה מלמדת שבתי קפה לא שורדים לאורך זמן. אתה לא חושש מזה?

"קפה לא מזמינים בוולט, מי שלוקח קפה בא כדי לשבת ולפגוש אנשים, אז כל עוד אנחנו מספקים קפה טוב ומקום נעים לשבת – אני רגוע.  מעבר לכך, כל מה שאני עושה בידיים שלי - אני לא חושש  לגביו. כשהכרתי את בר מייד קלטתי שיש בו את מה שאין בי, ויחד אנחנו צוות מנצח. לבר הצטרף גם בן זוגו עומר, וצוות עובדים מדהים, ויש לנו הוכחות בשטח - הלקוחות מצביעים ברגליים."

אתה אבא לשתי ילדות קטנות. איך זה משתלב בלו"ז שלך?

"זה קל. קודם כל הגעתי להורות ממש מוכן. חיכיתי להילה ולבנות הרבה זמן – ואז הן הגיעו.  הבנות  הכניסו לחיים שלי כל כך הרבה נשיקות וחיבוקים ואהבה. כמבוגר אתה רוב הזמן רציני וצריך להוכיח שאתה מצליח ומוכשר והתארגנת על החיים שלך. פתאום מגיעה ילדה, הבת שלי – ואני כל כך נהנה לבלות איתה, אני נכנס לה לתוך הראש, קורא את הסיטואציה ומנסה לשחק איתה בגובה העיניים. חוץ מזה הילדות והילה כל הזמן מסתובבות פה בקפה, זה הרי מתחת לבית שלנו" הוא אומר ומוסיף, "זה אחד היתרונות המרכזיים בעסק עצמאי. אני קם בבוקר, מחליט לצאת עם המשפחה לטיול ברמת הגולן ולא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד."

7/10

ה- 7/10 תפס את שחר ובר, חודש ימים בלבד אחרי הפתיחה. "זה היה כל כך טראומתי עבורי שהמוח שלי בכלל לא תפס מה קרה שם. למחרת הרבה אנשים לא הלכו לעבודה. התלבטנו רגע מה לעשות אבל אז אמרתי לבר שאנחנו חייבים לפתוח, אפילו מעבר לשעות הרגילות. זה ממש הפך לעסק לשעת חירום. אנשים זרמו כל היום, ולא רצו ללכת, רצו להיות ביחד."

"אח"כ אירחנו פה שורה של עמותות שאספו חפצים לאנשים שחרב עולמם או ארזו מצרכים לחיילים. אני דור שלישי לשואה, אנחנו משפחה ששומרת על קור רוח, לא מדברים הרבה, פשוט עושים מה שאפשר. ניסיתי להירתם לסיטואציה שנוצרה באופן פרקטי, אפילו שאלתי את רואה החשבון שלי אם אפשר להקדים תשלום מיסים כדי לעזור למדינה."

100 שנים מהיום?

אני שואלת את השאלה הזאת את כל המרואיינים שלי אבל תגובה כמו זו של שחר עוד לא קיבלתי. הוא פשוט שולף מחשבון, מחשב רגע, ואומר: "בעוד 100 שנה יהיו 100 מיליון איש בישראל, אז תהיה פה סוג של סינגפור. זה במקרה הטוב."