המעבר הגדול

את רחל, 56, רואים תמיד צועדת בשדרה המוריקה שחוצה את השיכון, תמיד במרץ, תמיד עם הכלבה ונדי. גם לקפה שלנו היא מגיעה עם ונדי. בדיוק סיימתי זום היא מתנצלת על האיחור הקל, וכל זה עוד לפני 9:00 בבוקר. 

ילידת טבריה, בוגרת הטכניון, סטארט-אפיסטית. כל אלה בגלגול הראשון שלה. מאז המציאה את עצמה מחדש לפחות פעמיים והסיפור שלה מעורר השראה וגם נותן כיוון. 

סיפור חיים

אני שואלת את רחל על טבריה, עיר הולדתה. ניכר שהיא מתלבטת כיצד לגשת לנושא אבל בכינרת יותר נוח לה להיזכר. "כן, שרצנו שם. יש לי פינה חמה בלב לכינרת" היא יוצאת מהפלונטר. 

"גדלנו בחוץ" היא אומרת. אבל זה הלא נכון לכל ילדי שנות ה- 70, גם בפתח תקוה גדלנו בחוץ, אני חושבת לעצמי. הילדים של היום לא יכולים לדמיין את זה. לא רק שהם גדלים בבית, הם גדלים בתוך כף היד, היד עם הנייד, שלכאורה מעיף אותם, בלחיצת מקש, לכל מקום בעולם, אבל בפועל מצמצם מאד את מרחבי הקיום שלהם. כמה עצוב בעיני, גם בעיני רחל. 

בעתודה בטכניון היא למדה הנדסת חשמל, בזכות המלצה שקבלה מאח של חבר. "הלימודים הלכו לי בקלות" היא מודה ואחרי שירות צבאי בגבעתיים ותואר נוסף, בימי הבועה העליזים של שנות ה- 90,  כבר התחילה לעבוד בסטארט-אפ. בטכניון היא גם הכירה את רונן, הם נישאו, עברו לשיכון ותיקים ברמת גן והביאו לעולם את בנם הבכור: מיכאל. כל זה ארע לפני 28 שנה. 

ולדורף. לא הסלט 

בטכניון, כן דווקא בטכניון, הכירו רחל ורונן חברים מהרדוף בצפון ומכפר רפאל, שבפאתי באר שבע, אשר בחרו באורח חיים אנתרופוסופי. "חינוך זו  אחת האפליקציות היישומיות של האנתרופוסופיה אבל יש עוד" היא מסבירה. "בכפר רפאל למשל כל משפחה חוסה על 6 מבוגרים עם צרכים מיוחדים, כאשר בבסיס המחשבה האנתרופוסופית עומד הרעיון שהגרעין הרוחני של האדם תמיד בריא, וכי לחיים בתוך משפחה אשר חיה אורח חיים אנתרופוסופי יש סגולות של ריפוי."

"בהריון עם מיכאל, באופן טבעי, התחלתי לחשוב על הורות, ילדים וחינוך,  והתחברתי יותר ויותר לדרך שמציעה האנתרופוסופיה. עמוק בבטן הרגשתי שזה זה." בתום חופשת הלידה עמדו בפניה שלוש אפשרויות: לחזור להייטק, לעשות דוקטורט או ללמוד חינוך אנתרופוסופי. 

טוב, אתם כבר מנחשים במה בחרה רחל. "למדתי בדוד ילין בירושלים, אבל לא חשבתי להפוך למורה. רק רציתי לרכוש קצת כלים ומיומנויות, ובעיקר להעשיר את עצמי עד שאבין מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה."  

למיכאל מלאו 3 שנים כאשר רחל גילתה שאין גן אנתרופוסופי ברמת גן, וכי הגן בגבעתיים מלא עד אפס מקום. בשנה השניה ללימודי חינוך, ובהריון עם הילד השני, היא מצאה את עצמה מארגנת חוגי בית ברמת גן כדי לעשות נפשות לחינוך ולדורף. במקביל מצאה שתי גננות ומבנה מתאים ברמת חן "יצאנו לדרך, עם שני גנים, לשתי שכבות גיל." 

"מהר מאד, החלטנו להקים גם בית ספר. עיריית רמת גן אפשרה לנו לפתוח כיתה אנתרופוסופית אחת, במסגרת מסלול ייחודי בבית הספר 'זומר', והחלטתי להיות המורה הראשונה." כך התחילה קריירה מספר 2 שנמשכה 16 שנים, 8 שנים כמורה ומחנכת ו- 8 שנים כמנהלת בית הספר 'זומר' ברמת גן. כאשר מלאו למסלול האנתרופוסופי 8 שנים, כל בית הספר הפך לאנתרופוסופי והיום הוא מונה כ- 800 תלמידים, מכיתת גן ועד י"ב. 

"חשוב להבין כי האנתרופוסופיה לא מטיפה לחיים על ענן, אלא מציעה דרך  חיים רוחנית רציונלית ומשמעותית. באנו להביא את 'רוח האדם' לשוק הכרמל, אמר בזמנו אחד המורים שלי." 

הקומה השלישית

לפני 6 שנים פרשה רחל מניהול בית הספר ומהוראה וגילתה  את מרכז  לוהאריה – בית לתהליכי התפתחות, אשר נוסד ב- 2011 ובגלגולו הקודם נקרא האוניברסיטה הקוסמית. 'לוהאר' פירושו לגייס את החלקים השונים לטובת התפתחות משותפת, או אמת משותפת, אם תרצו. 

"מה משמעות החיים בתקופה הזאת בה אנו חיים? מה זו ההתפרקות שאנו עדים לה? התפרקות של דמוקרטיות? קורונה? מה המשמעות של הימים האלה ממש?" פוצחת רחל במונולוג חוצב להבות.  "בלוהאריה, אנחנו קוראים לזה המעבר הגדול."

"ההבנה שכדור הארץ בסכנה וצריך לעשות משהו מחלחלת אט אט, למשל מבחינה אקולוגית, אבל לא רק. אנחנו לא מתחילים בלידה ומסתיימים במוות. אנחנו פרט מתוך קוסמוס רחב יריעה, כולנו נשמות שמתגלמות בחומר  והחומר הוא רק אמצעי להגשים את המטרה של כל אחד מאיתנו, והיא: התפתחות. כל נשמה רוצה להתפתח."

השימוש שעושה רחל במושגים אלה, מזכיר לי דברים שאמר  אריסטו. הנפש היא הצורה של הגוף, והגוף הוא החומר ממנו עשויה הנפש. ובהקשר של לוהאריה - התכלית של הנפש, או הצורה, היא: ההתפתחות. 

לא כל אחד מסוגל להתחבר לתכנים שרחל מציפה. גם אני לא מצליחה להתחבר לכל הקומפלקס,  אולי רק לחלקים מסוימים. אלא שרחל מציעה לקחת את התודעה הגבוהה ולתרגם אותה לדרך חיים, או במילים אחרות, היא מציעה לנו גאולה. "הקוסמוס כולו נמצא לקראת מעבר לחוקיות חדשה. זה לא אומר שבעידן החדש, נרכוב על הקשת ונאמר אום" היא מרגיעה אותי, "אבל היום ללא ספק הגיעה העת לבנות תשתיות חברתיות, כמו למשל: תשתיות שלטוניות, חינוכיות, כלכליות, כאשר הדבר החשוב ביותר הוא לבסס אותן  על ערכים אוניברסליים, לקראת השלב הבא", ועל 'ערכים אוניברסליים' אני חותמת עכשיו מבלי להתווכח. 

איך בונים תשתיות חברתיות על בסיס ערכים אוניברסליים?

"הלימוד במרכז לוהאריה מציע לתלמידים לעבור מסע דרך משעולי הנפש ואת המסקנות להביא לחיי היומיום. למשל, לבנות סולם ערכים אישי, לפתח מודלים יישומיים של מחשבה ורגש, ולאמץ כלים אנרגטיים שעוזרים לתמוך בחוסן הנפשי."

"אבל לא רק פיתוח אישי מציע מרכז לוהאריה" היא מדגישה, "אלא פיתוח של מנהיגות חברתית, ערכית ומוסרית."

"הלימודים האלה שינו אותי מקצה לקצה" היא מבהירה. "הבחירה להפוך לטבעונית, ולעבור לחיים מקיימים יותר, בכל הרמות." מי שהיתה תלמידה וסטודנטית מצטיינת, סטארט-אפיסטית מבטיחה, מייסדת ומנהלת של בית ספר, אומרת "היום יש בי פחות צורך לקבל אהבה ואישור מבחוץ, אין לי צורך לרצות." מה אני אגיד לכם... הלוואי על כולנו. 

7/10

רחל מאמינה כי כדור הארץ דורך במקום, האנושות אמנם מתקדמת בטירוף במישור הטכנולוגי, אולם לא מתחדשת ברמה הערכית. מלחמות על דת ומשאבים רלוונטיות היום כמו במאות שעברו, רק האמצעים מתקדמים יותר. 

"אבל לפעמים מקבלים כאפה מהחיים כמו שאנחנו קבלנו ב- 7/10, וגם בשנה הקשה שקדמה ליום הנורא הזה" היא אומרת, "הטלטלה הזאת הזיזה משהו אצל רבים." 

אז מה עושים? 

"שינוי מתחיל קודם כל משינוי תודעתי" אומרת המומחית לשינויים ומסבירה, "הגיע הזמן לוותר על ההגדרות והטייטלים הפרטיים שלנו – מנכ"ל, נבחר ציבור, סלב.  ברגע שכל אחד מאיתנו יתחבר למהות הפנימית שלו, ויחשוב מה הוא באמת רוצה מהחיים האלה ומה מתאים לו - נגלה כי בחיים יש מקור של שפע ושמחה." 

מרביתנו נוטים לחשוב כי קל יותר להתחבר למהות הפנימית, לרצונות ולמאוויים, באופן כנה ואותנטי, בגיל מבוגר יותר, אחרי שעשינו דבר או שניים בחיים, ואולי גם אחרי שהשלמנו עם הדברים שכבר לא נעשה. אולם רחל מדגישה כי בכל גיל ניתן לעשות את השיפט. "אמנם לא קל  להיות אותנטיים לעצמנו אבל אפשר ללמוד את זה, והכי חשוב שכל אדם יאמין שהוא יכול." 

אני מוצאת את עצמי מתחברת לרעיון הזה, מוותרת על 'השופוני' ומכתיבה לעצמי קצב חיים חדש. אני בוחרת לטייל בבוקר בשיכון עם הכלבות, לשבת לקפה, לשוחח עם השכנים, ולהביט בפריחה המשגעת שעוטפת השנה את גבעת נפוליאון, אולי כאנטיתזה לאפרוריות המדכאת של המציאות. וזה בסדר. בהמשך הבוקר, בקצב שלי, אני מתפנה לעבודה. 

ואילו רחל, כך נדמה, לוקחת את התובנה הזאת, למישור החברתי והציבורי. טוב אין מה לומר, רחל הרי כבר מזמן בקומה השלישית או למעלה מזה. 

איך יגיע השינוי?

"השינוי יגיע מלמטה, כמו חציה של מסה קריטית. אני משקיעה את החיים שלי כדי ליצור את השינוי בתוכי. זו לא סתם קלישאה. ברגע שנתחייב להיות קודם כל בני אדם, לדבר עם השכן למרות שהוא חושב אחרת, לשמור על טוהר המחשבות שלנו, לא לשקר לעצמנו ולא לעגל פינות – נתניע את השינוי ברמות הגבוהות יותר."

היום רחל מטפלת באנשים תוך שימוש בעקרונות האלה ועוזרת להם ליצור תהליכי שינוי בחיים. "בטיפול אני מנסה ללמד את המטופלים להישאר עם האיכויות שרכשו כילדים אך לוותר על המטען הכבד. לדוגמא, לוותר על הסיפור המשפחתי הקשה אבל להישאר עם המוטיבציה הגבוהה שהתפתחה בתגובה לסיפור." לאחרונה אף התחילה לסייע בפוליטיקה המקומית, מתוך הבנה שמגיעים לנו יותר נציגים שמחוברים לתהליכים אוניברסליים ומאמינים בטוהר המידות. וואלה. 

100 שנים מהיום?

"בעוד 100 שנים נשב בבית קפה, כמו היום, אבל נחיה בהרמוניה הרבה יותר גדולה עם עצמינו. נזכור שאנו מגיעים לעולם הזה כדי ללמוד ולהתפתח, והחיים פה על פני האדמה הם פרק אחד מתוך שרשרת אינסופית של פרקים. נכיר בייחודיות של כל אדם, נוותר על סטטוס ועל תיוג של אנשים, ומה שיוביל אותנו אלה ערכים אוניברסליים. נפתח תשתיות חברתיות ושלטוניות עם יושרה, שקיפות ואחריות ונחייה בהרמוניה עם הטבע ועם כדור הארץ." 

לו יהי.