קשר מהותי

נועה ענבר, בת 45, משוכנעת כי בגלגול הקודם חיה בשבט. היא גדלה בבית הכרם בירושלים וספגה שם אווירה קהילתית. "יש לי חברות נפש מכיתה א' ולכן שמחתי על ההזדמנות לעבוד יום בשבוע בעיר, לפגוש את החברות ולישון בחדר שבו גדלתי." היום נועה מתגוררת בשיכון ותיקים ברמת גן, ובשבט כמו בשבט, "אמא של עופר ואחותו מתגוררות בשתי הדירות שבקומת הקרקע, ואנחנו בדירה שבקומה העליונה."

קהילה נוספת שמצאה לפני מספר שנים היא קהילת בית הספר האנתרופוסופי זומר, ברמת גן. "זה בית ספר מאוד מיוחד, קורה שם קסם. לדוגמא, מדי בוקר, כל תלמידי בית הספר, מ-א' עד י"ב, יחד עם המורים, יוצאים לחצר וקופצים בחבל" היא מספרת בחיוך וטוענת כי במשך  השנים שעבדה בזומר,  היתה משוכנעת כי הגיעה אל המנוחה ואל הקהילה, אך לחיים, כמו לחיים, היו תוכניות אחרות בשבילה.

תינוקת המריבה והפספוס של בית המשפט

'החיפוש אחר קהילה' הוא ציר מרכזי בחייה של נועה, אבל כשהיא פורשת בפני את חייה, על שולחן בית הקפה שמול גבעת נפוליאון, בנדיבות ובשטף, אני מזהה צירים נוספים השזורים לאורך חייה, כחוט השני.

לדוגמא העיסוק החוזר ונשנה של נועה, מזווית משפטית, חינוכית ואקדמית, בחקר ה'קשר'. "אני עוסקת הרבה בקשרים, ביחסים ובמהות שלהם." אחד הקשרים בהם היא מתעניינת הוא הקשר בין בני זוג, או ליתר דיוק בין בני זוג לשעבר. פעם אחת היא מגיעה לנושא כסטודנטית צעירה למשפטים וכעורכת כתב העת 'עיוני משפט'. היא נשאבת למאמר בנושא של סרבנות גט וטוענת כי היתה זו נקודת מפנה עבורה, "הייתי בשוק שקימת בכלל אפשרות -  לא לקבל גט - ושהרבנות יכולה לבטל גט שכבר ניתן."

בהמשך היא פוגשת את נושא הגירושין כיועצת חינוכית, אז היא מתמחה בבניית תוכניות התערבות שמתחשבות בציפיות של ילדים להורים גרושים מבית הספר, ולדאבונה מגלה כי לילדים, כמו להורים, אין שום ציפיות מן המוסד החינוכי. לדעתה בית הספר יכול, אפילו חייב,  לספק עוגן לילדים בתקופת משבר. "אני נזכרת בזוג שעבר תהליך גירושין קשה, ובזכות ההיכרות שלי עם הילד, ועם תחום הגירושין, יכולתי לעזור להורים להבחין במצוקה  של הילד, ולתת לה מקום למרות חוסר הפניות שלהם." יחד עם זה, היא מסכימה כי ליועצות אין מספיק כלים ומשאבים לתמוך במשפחות במשבר.

במסגרת הדוקטורט שלה היא חוקרת את האופן בו השדה המשפטי מסדיר את תפקידי ההורות במקרים של פרידה או גירושין, ומעמתת זאת עם תאוריות פילוסופיות ופסיכולוגיות. "יש פער עמוק בין החוק, שעדין כולל את חזקת הגיל הרך, לבין המציאות והתפיסות שרווחות היום. לדעתי המשפט צריך להתמקד במהות הקשר הרגשי והטיפולי בין ההורה לילד" היא פוסקת וממשיכה, "החלטת השופטים שהתקבלה לדוגמא במקרה של 'תינוקת המריבה' – להעביר את הפעוטה בת השנתיים לחזקת הוריה הביולוגים – פספסה לגמרי את המרכיב הזה."

"על איזה סוג של קשרים המשפט מגן? האם בית המשפט יכול לחייב הורה להיות בקשר עם הילד שלו? מה קורה במקרה בו האב לדוגמא חי בחו"ל? עד כמה הקשר בין הילד לאביו רלוונטי בעיני החוק?" ממשיכה נועה להקשות עם שאלות פילוסופיות עמוקות. "מסתבר שיש דברים שהמשפט לא יכול עליהם."

בניסיון להתחקות אחר השורשים שלה אני מבקשת מנועה לספר על הקשר שלה עם הוריה. "אבא שלי עלה לארץ בגיל 26, הכיר את אמי והשניים נשאו. בארץ ניגן בכינור במסגרת רביעייה קאמרית והיה מבקר תרבות, וכשהייתי בת 23 הוא חזר למוסקבה. בהתחלה במסגרת שליחות, והיום הוא מנחה אירועי תרבות, תוכנית רדיו ושופט בתחרויות מוסיקה."

"אמא שלי היא אמא שניה לילדים שלי. כשהיו קטנים, היתה מטיילת איתם בעגלה, אפילו באמצע הלילה, כדי לתת לי שקט לכתוב את הדוקטורט. הקשר בין אמא שלי לילדים שלי כל כך משמעותי, ומחזק גם את הקשר בינינו."

צדק תרדוף

במהלך לימודי המשפטים באונ' ת"א, מייד אחרי הצבא, היא מבינה מהר מאד כי יש יותר עורכי דין שעוסקים בנדל"ן מאשר לוחמי זכויות אדם. כצעירה נחושה היא מתנדבת בקליניקה של זכויות פליטים, עבודה ששוברת לה את הלב. בשנה השלישית היא לוקחת חטיבה במדיניות  והיבטים משפטיים בחינוך ונפקחות לה העיניים.

במקביל היא מוצאת התמחות בבית המשפט לנוער. "מדובר בבית משפט סוציאלי, בדגש שיקומי, שמסתכל על הסיפור ונוגע באנשים" היא מציינת. "הייתי שם בתקופת ההתנתקות ונתקלתי בהרבה מאד אלימות ו-וונדליזם מצד נערים ונערות כלפי שוטרים. הם נהגו לשפוך סוכר למנועי הטרקטורים, או להרוס אוטובוסים באופן מחריד ובבית המשפט טענו כי אינם מקבלים את סמכותו, אלא רק את סמכות השם."

משם, בגיל 26, נוסעת נועה להתנדב בבית יתומים בגואטמלה. "בלי חשמל ובלי מים זורמים, אני פוגשת ילדים יתומים שמגדלים אחד את השני. קשה לי לתקשר איתם בגלל העדר שפה אבל אנחנו מכבסים יחד בגדים בנהר, מבשלים אורז ושעועית או מורטים נוצות של עופות" היא מספרת ונזכרת בנערה שאמה הגוססת מאיידס הגיעה להיפרד ממנה. "היו שם הרבה סיפורים קשים אבל גם רגעים של חמלה ופתחון - לב. אי אפשר להגיד שזה היה מקום עצוב."

כעבור שנים, במסגרת לימודי מגדר היא שוב נחשפת לכיעור שבעולם, הפעם של נשים בזנות. המצב הקשה של נשים ברחבי העולם, וגם בארץ, זו הבנה שמחלישה."

אבל את נועה קשה להחליש, למרות שהיא מעידה על עצמה שהיא שונאת מאבקים היא מעורבת, ואף יוזמת מאבקים חברתיים, שוב ושוב. בעבודתה הראשונה כיועצת חינוכית בתיכון בגבעתיים, היא מגלה לתדהמתה כי המדד להצלחתה בתפקיד הוא כמות תיקי ה'התאמות לתלמידים' שהיא מצליחה להעביר בוועדת התאמות. "נושאים כמו עישון, סמים, אלכוהול, בעיות חברתיות או אובדנות, ובטח נושאים כמו גירושין, נדחקים לשוליים בגלל העיסוק האובססיבי של בית הספר בהתאמות." היא חוברת ליועצות נוספות ויחד הן מקימות ועד פעולה, מנסחות עצומה, מארגנות כנס ארצי, עושות עבודת שטח ועיצומים – עד אשר בית הדין הארצי לעבודה פוסק לטובתן. העיסוק בהתאמות עובר לידיהן של הרכזות ללקויות למידה והיועצות החינוכיות מתפנות להסתכל לתלמידים בעיניים.

בזמן המהפכה המשפטית היא מצטרפת לקבוצת נשים שמפגינה 24/7 מול הבית של גילה גמליאל בת"א. "אנחנו נפגשות עם ח"כים ופעילי שמאל ובהדרגה הופכות לבייס של יאיר גולן."  אחרי כל מעלליה, אני כלל לא מופתעת כשהיא מספרת לי בענווה, מהולה בגאווה, כי הגיעה למקום השלישי ברשימת הצירים של מפלגת הדמוקרטים במחוז דן.

נחזור לזומר

אחרי התיכון בגבעתיים היא נוחתת כאמור בקהילת זומר, המתאימה לה כמו כפפה ליד. "בלי תחרותיות, עובדים ביחד מתוך שיתוף פעולה אמיתי, יש ערבות הדדית  – זה מקנה הרבה מאד ביטחון לילדים, לצוות ולקהילה כולה" היא אומרת ושמחה לשלוח לשם גם את הילדים הפרטיים שלה.

ומה בנוגע לביטוי אישי, כישרונות, פיתוח אינדיבידואלי?

"בחינוך האנתרופוסופי מנסים לוותר על התיוג של 'מי טוב יותר'. זה נכון שבתיכון התחרותיות כבר צצה בעצמה, אבל לפחות בגילאים הצעירים,  כולם מקבלים את אותן ההנחיות ומציירים את אותו ציור – זה מקנה הרבה מאד ביטחון. את יודעת איזה רגשי נחיתות יכול לייצר משחק כדורגל תמים?" היא שואלת אותי.

אני מודה שאני מתקשה לקבל את הטשטוש הזה של הסובייקט, וחושבת שאם ילד כישרוני בציור זה הרי יצוץ כבר בגיל 6, אם לא מוקדם מזה, כפי שחברו יתבלט בכדורגל, ואת שניהם מן הראוי לטפח. בעיני דווקא המגוון יכול לתרום לשיתופי פעולה ולקהילה, הרבה יותר, אך זה כמובן עניין של טעם אישי. 

"את אישה מאד הישגית, מאד אינטנסיבית בעשייה שלך. לא נחה לרגע וגם מנהלת לא מעט מאבקים" אני מנסה להבין. "נכון, אבל אני פועלת ממקום של רצון לשנות, ולא מנקודת מוצא של תחרותיות. אני מעדיפה לעבוד יחד עם אנשים נוספים ולא נגדם. למשל על המאבק 'לזכות בתפקיד של מרצה מן המניין באקדמיה' ויתרתי מהר, אני לא בנויה לתחרות כזאת."

ויום אחד היא פשוט קורסת

ואז מגיע שלב בחיים בו נועה מרגישה כי אינה מצליחה להיות אמא לשלושה ילדים צעירים, לחנך את כיתה י"א ולכתוב דוקטורט, בו זמנית. "מדי בוקר הרגשתי שאני יוצאת לשדה קרב, בזמן שהדבר שהכי רציתי לעשות זה להניק את הבת שלי, עד שיום אחד פשוט קרסתי."  בעקבות זה היא מקבלת החלטה דרמטית ואמיצה, שמפתיעה אפילו אותה – לעזוב את זומר באמצע שנת לימודים. "חשתי שבר עמוק. יצאתי לשנת שבתון והתקדמתי עם הדוקטורט."

המשבר תופס גם פן פיזי ובינואר 2020 נועה מאובחנת עם סרטן השד. "הטוויסט הזה שינה סופית את המסלול שלי. בזמן שאנשים התחילו ללכת עם מסכות קורונה אני התחלתי טיפולי כימותרפיה. הרגשתי שאני מוצפת וכל מה שרציתי לעשות זה לשכב במיטה ולקבל טיפול מאחרים." היא מניחה את הדוקטורט על הולד ונותנת לאמה לטפל בה ובילדים.

"אין ספק שהסרטן ניער אותי. גם היום אני מג'נגלת בין פרויקטים ומשימות, אבל מנסה להקפיד על אורך נשימה וקשב עצמי." היום היא מעבירה סדנאות בתיכון אהל שם, מלווה תלמידי תיכון  מצטיינים שעושים עבודת מחקר באוניברסיטה העברית, ולפני שנה פתחה משרד עצמאי לתהליכי גישור, במסגרתו היא מלווה זוגות בתהליכי פרידה לקראת כתיבת הסכם. "אני מרגישה כי כל הידע והניסיון שצברתי לאורך השנים מתנקזים לתהליך הזה של הגישור, כאשר טובת הילד תמיד לנגד עיני." בנוסף, היא מתנדבת בעמותת חלאסרטן ויוצאת לריטריטים ומסעות במדבר.

"בדיוק עכשיו חזרתי ממפגש של חברים מתקופת המחלה. פעם בשנה אנחנו נוסעים לסופ"ש במדבר, כותבים לעצמינו מכתבים שנפתח רק בשנה הבאה, ונכנסים עמוק פנימה, מתוך רצון עיקש להתייחס לסרטן כסוג של מנוע שדוחף אותנו להמשיך ולהתפתח ברמה האישית. אנחנו שואלים את עצמינו שאלות קשות כמו – האם היינו מוכנים לוותר על המחלה - והתשובה לשאלה היא לא טריוויאלית. מה שבטוח הוא שאם כבר חלינו, אז לפחות הצלחנו לקחת את זה למקום של התפתחות."

7/10

עם פרוץ המלחמה, האיש שלה, עופר, שעובד במיקרוסופט, יוצא ל- 200 ימי מילואים באוגדת עזה, "הוא נעלם לגמרי, לא היה לי מושג מתי יחזור."

צחי עידן, בן דודו של עופר, עדין חטוף בעזה. "התעוררנו לתוך הסיוט של הסרטון שמראה איך המחבלים נכנסו אליו הביתה אבל היה לנו ברור שתוך כמה ימים הוא חוזר" היא אומרת בכאב ובמשפט אחד מבטאת את מה שרבים מאיתנו מרגישים – כיצד כדור השלג הזה של 'אובדן אמון בהנהגה', הולך וגדל מיום ליום.

בשלב הזה נועה עוברת לסטקטו, כי כנראה אי אפשר אחרת. "הבת של צחי נרצחה בממ"ד, בן דוד נוסף, גיא עידן, נהרג בלבנון. מציאות משפחתית בלתי-הגיונית. כל בני הדודים מגויסים למאבק. צחי עולה לי לראש עשרות פעמים ביום. כל שישי אנחנו בכיכר החטופים, בקבלת שבת של נחל עוז, יחד עם המשפחה."

100 שנים מהיום?     

"אני אתן לך את הגרסה האופטימית כי חייבים לשמור על תקווה" היא אומרת ובודה עולם שתפור למידותיה. "אחרי שיהיה רע וסוער בעולם כולו, יהיה איפוס, שינוי כיוון והתאוששות, כמו שקרה ביערות הכרמל אחרי השריפה הגדולה.  אני מדמיינת קהילות תומכות, מעין  חזרה לתקופה השבטית אבל עם גמישות לעבור משבט לשבט, וגם עם ההבנה שיש מספיק משאבים בשביל כולם."  

ובטווח הקרוב?

"כשלמדתי אנתרופוסופיה בסמינר של זומר, התעוררו אצלי מחשבות קשות, כמו: 'איך הבאתי ילדים לעולם מלא ברוע?' בשיעור ציור, אמר לי אחד המורים כי התפקיד שלי בעולם החשוך הזה הוא להדליק אור קטן, ועוד אחד, ועוד אחד - ודי בכך. לא חייבים, וגם אי אפשר, לנטרל את כל החושך בבת אחת." מאז, לא רק בחנוכה, היא מדליקה נרות קטנים שמפיצים אור גדול.