לצייר את הדלת שלך

'מה הופך שיר פופולרי לשיר נצחי?' שואל אותי בפגישתנו  פרופ' מל רוזנברג-נבו. "סיפור טוב" אני משיבה בהיסוס. "כן, סיפור הוא כמו סוד שטמון בשיר והופך אותו לנצחי" הוא אומר בסיפוק. 'מה הופך שיר פופולרי לנצחי?' זה גם השם של אחד הקורסים שמל מלמד במסגרת התוכנית כלים שלובים באוניברסיטת ת"א, בגלגול האקדמי הנוכחי שלו. 

יוהאן היינריך פסטלוצי, מחנך והוגה דעות שוויצרי אשר היה גם המורה של פרידריך פרובל, אבי גן הילדים, אמר כי הוראה צריכה לנבוע משלושה מוקדים בגוף: ראש, לב ויד. “בדומה, בעיני החינוך צריך לזרום לתוך הכיתה והחוצה ממנה, ושיעור לא יכול להתקיים במנותק מן העולם בו אנו חיים.”  

זו האג'נדה שהובילה את מל לבנות את הקורס הראשון שלו בתחום המוסיקה על הרוקנרול של שנות ה- 60. זה ארע ב- HIT, המכון הטכנולוגי חולון, ומשם התגלגל הקורס לאוניברסיטת תל אביב. "כאשר עבדתי ב- HIT, היה פסנתר, היה תקציב ונרשמו 120 תלמידים." במחזור הראשון היה קצת בלאגן אבל אז ישב מל עם חבר שלו, ד"ר אלון עמית, והשניים בנו קורס אקדמי לכל דבר עם קוריקולום ושתי שאלות מחקר עיקריות: 'האם המוסיקה של שנות ה- 60 באמת היתה מהפכה?' ו-'האם למנטרות של שנות ה- 60 היתה אחיזה במציאות?'.

אז היתה או לא היתה אחיזה במציאות?

"אני מדבר על מנטרות כמו Peace, Love, Harmony, Understanding... כך קיוויתי, ועד ה- 7.10 חשבתי שיש אחיזה במציאות. היום אני כבר לא בטוח. אני האמנתי בדו-קיום. כשעליתי לארץ למדתי לדבר ערבית, אחרי הסכם השלום עם ירדן ביקרתי בה וחיפשתי אנשי שיח. לצערי, התקוות שלי נגוזו ב- 7.10."

לא חסיד של קנדה

מל נולד ב- Winnipeg שבקנדה, אחת הערים הקרות בעולם. הוא גדל באוטווה וגם שם לא סבל מיחס חם מדי וחווה אנטישמיות שעד היום מרתיעה אותו. "אני לא חסיד של קנדה" הוא אומר חד וחלק. מל  למד בבית ספר יהודי והלך, כמו הוריו לפניו, לתנועת הנוער "הבונים דרור", דרכה אף הגיע לשנת הכשרה בקיבוץ אורים שבנגב ונשאר. כל זה קרה ב- 1969, בהיותו בן 18. "בקיבוץ הבנתי שאני יכול לבחור איזה מן יהודי להיות. מילד שהולך לבית כנסת כל שבת, הפכתי לאדם שפוקד את בית הכנסת פעם בשנה בקושי, אבל מאידך שומר על כשרות. בשנת ההכשרה אף הבנתי מהם חיים משותפים ומשמעותיים."

הוריו עלו לארץ בשנות ה- 50 לחייהם, למדו באולפן והשתלבו, אך קפצו בין ישראל לקנדה במשך 30 שנה. כיום, אחות אחת שלו חיה בארץ, ואח ואחות נוספים בטורונטו.

להריח לאלפי אנשים את הפה

אחרי ההכשרה התקבל מל ללימודי כימיה וביוכימיה באוניברסיטה העברית. "בתואר הראשון הייתי סטודנט גרוע, אז כדי לתקן את הרושם מיהרתי להירשם ללימודי מאסטר באונ' ת"א. שם השתקמתי כסטודנט והכרתי את אשתי, בריקודי עם."

אחרי התואר השני, התגייס מל לצבא. הוא שימש כמורה למתמטיקה ואנגלית בתיכון צה"ל ולימד חיילים פצועים במחלקת השיקום של בית החולים שיבא. "בשיקום אתה שוקע, זה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיי. אתה נמצא עם אנשים צעירים שאבדו עיניים, גפיים, פציעות ראש ואתה צריך להתנהל מולם בצורה רגילה לכאורה ולנסות לתת תקווה."

בגיל 28 התחיל מל תואר שלישי – דוקטורט במיקרוביולוגיה, ועם סיום הלימודים קיבל הצעה שקשה לסרב לה – להיות מרצה באוניברסיטה בטרם עשה פוסט דוק. "כך הגעתי לבית הספר לרפואת שיניים, עבדתי עם פרופ' ארוין וויס על פיתוח של מי שטיפת פה, ומפה נגררתי למחקר חיי על ריח פה."

מהר מאד הסתבר כי מדובר בקריירה "מסריחה", אך בו בזמן, במכרה זהב אקדמי. "באותן שנים כמעט ולא היו חוקרים בתחום הזה, למרות שזו בעיה אנושית גדולה מאד. פיתחנו שיטות וחומרים, דרכי אבחון, הקמנו ארגון בינלאומי, ארגנו כנסים, יסדנו מגזין מקצועי, הרציתי בכל העולם וכתבתי ספרים בנושא." 

"כך הפכתי לבלש ריחות. פתחנו קליניקה והרחתי לאלפי אנשים את הפה. פיתחתי מיומנות לעזור לכל אדם באופן אישי – מה שהסב לי סיפוק מיוחד שלרוב אינו מנת חלקם של מדענים. אלה ספונים בדרך כלל במעבדה, נוגעים במבחנות אך לא באנשים."  

אחרי שנים רבות מל ועמיתיו הוציאו לשוק תכשיר מי שטיפת פה, בשם 'אסותא', מותג שעבר מאז מספר גלגולים, ובכל מקרה, זכה להצלחה גדולה בארץ ומחוצה לה. "באנגליה קמה אימפריה קטנה על בסיס ההמצאה שלנו." 

"במסגרת המחקרים והעבודה הקלינית מצאתי כי לפחות רבע מן האנשים שבטוחים כי יש להם ריח רע מהפה - טועים, אך כמובן שקשה מאד לשכנע אותם בכך. הבעיה שלהם היא לא בנשימה אלא בנשמה, ובמובן הזה אני מרגיש כי נכשלתי איתם. לדוגמא, פעם הגיע אלי טייס ג'מבו שסיפר לי כי במקום להתרכז במסלול הטיסה הוא מודאג שהצוות מריח ריח רע מהפה שלו." מיותר לציין שהיתה זאת תחושת שוא.

בגיל 50 וקצת הגיע מל להחלטה יוצאת דופן בסביבה האקדמית: לפרוש כדי להגשים את עצמו במוסיקה ובכתיבה. "רוב המרצים באקדמיה נאחזים בקרנות המזבח גם אחרי גיל פרישה, לכן הבקשה שלי היתה חריגה, אבל בגיל 58 הצלחתי להשתחרר מכבלי האוניברסיטה."  

"סיימתי את הקריירה האקדמית עם תחושות אמביוולנטיות. אין חמלה באוניברסיטה, חוויתי זאת הן כסטודנט והן כמרצה, אך כשיצאתי מהמשרד של הרקטור חשתי חרטה מסוימת, אולי בהלה קלה. 'מה עשית?' שאלתי את עצמי, אבל בדיעבד זו היתה אחת ההחלטות הטובות שלי בקריירה."

באמנות צריך להיות פאקינג אמייזינג

בגיל  28, אלמלא התואר השלישי, היה מל בוחר להיות מוסיקאי וסופר ילדים, לפרנסתו חשב למכור פסנתרים. "התאהבתי בג'אז, כתבתי שירים והלחנתי מוסיקה, אבל בדיוק באותה תקופה דני סנדרסון יצא עם חומרים משלו והבנתי, ובכן... שאני לא מספיק טוב." עם ההבנה הזאת, וגם בעזרת לחץ מתון מהמשפחה הוא פצח בקריירה האקדמית המסריחה, אך המבטיחה. 

במקביל, לאורך השנים, המשיך עם המוסיקה שלו.  הוא התחיל ללמוד סקסופון אחרי גיל 40, המשיך לנגן על קלידים, להוציא תקליטים ולהופיע בפסטיבלים עם חומר מקורי ועם קאברים. אחרי הפרישה מן האוניברסיטה העיסוק במוסיקה גבר. ואיתו הגיחה לעולם אהבה ישנה נוספת, אהבה שהפכה לקריירה חדשה. 

הכל התחיל מזה שבמהלך התואר השני, בימים שאחרי מלחמת יום כיפור, עוד לפני שהתגייס לצה"ל, נשלח כסטודנט לעשות אבט"ש בקריית שמונה. "לנתי אצל משפחה מארחת ובשיחה שניהלתי עם אחד מילדי המשפחה הוא שאל אותי: 'מה זה חיידקים?' אז הבטחתי לו כי אכתוב לו סיפור וכך היה." מל שב לביתו וכתב את סיפור הילדים הראשון שלו: "חיידקים מיליון עד יום ראשון". כעבור 20 שנה, כאשר הבן של מל היה בגן הילדים, המליצה הגננת להוסיף חרוזים לסיפור והבטיחה שזה יעבוד. הוא  הוציא את הספר בהוצאת רמות של אונ' ת"א. "הדפסנו שלוש מהדורות, כמו גם, תרגמנו את הספר לאנגלית ולערבית והוא זכה להצלחה גדולה. השנה, לרגל חגיגות 60 שנה לפקולטה, החלטתי להחיות אותו."

אך הקריירה הספרותית המתינה לפרישה המוקדמת של מל, וגם אז נתקלה בלא מעט מכשולים. כך לדוגמא, לפני כ-10 שנים הגיע מל לכנס סופרי ילדים בניו יורק. "רציתי להראות לכולם איזה סופר ילדים דגול אני, ואיך עולם הספרות פספס אותי, אך נחלתי אכזבה קשה. פגשתי שם 1,000 סופרים – כולם, חד משמעית, יותר טובים ממני. אולם בכנס למדתי דבר חשוב: יש מסלול שצריך לעבור, והוא כרוך בעבודה קשה, ובהכרה שאף פעם לא תהיה מספיק טוב. כך הבנתי כי במדע צריך להיות טוב, אבל באמנות צריך להיות פאקינג אמייזינג."

מל יצא לדרך חתחתים, רצופה בתשובות שליליות ודחיות. אך כאדם יסודי הוא התחיל לקרוא, ללמוד, להיפגש עם עורכים, לכתוב ולהשתפר, ולהיחשף לשוק ולקהילת הספרות, הישראלית, ובעיקר האמריקאית, בצורה שיטתית. לפני 3 שנים נוצר הקשר עם יותם שווימר ומאירה פירון, הבעלים של הוצאת טל-מאי, ושווימר, שמשמש גם כעורך הראשי, נאות לקרוא את סיפוריו. הוא אהב את הסיפור "אמילי ראתה דלת" על ילדה שהולכת מדלת לדלת ומחפשת את עצמה, והספר יצא לאור לפני שנה וחצי, וזכה בפרס דבורה עומר. "כמו אמילי, למדתי שאסור להתייאש וצריך להתעקש ולדפוק על הרבה דלתות, ובשעת צורך, אפילו לצייר דלת משלי."  

אם היית צריך לבחור בין מוסיקה לכתיבה?

"המוסיקה בשבילי היא התרפקות על העבר, כמו נעלי קיפי וחולצה משובצת, והיא משאירה אותי בגבולות הקומפורט זון שלי. הכתיבה מוציאה אותי מהזון הזה. במיוחד למדתי כי סיפור ילדים אף פעם לא גמור, וכי המאיירת יכולה להפיח בו חיים נוספים, באמצעות פרשנות משלה, כפי שעשתה אורית מגיע-שולב המוכשרת עם 'אמילי ראתה דלת'."

אין חובת נוכחות

נשוב לגלגול האקדמי הנוכחי. לאחר שפרש מל מאוניברסיטת תל אביב, פנה לעבוד במכללות כמו אפקה, HIT ושנקר מתוך רצון כן לעסוק בחינוך, ולשפר את חווית הלמידה של הסטודנטים. "אני מאמין שהתפקיד של המרצה בכיתה הוא לשמש כמנטור, לעורר השראה, והכי חשוב – להעניק חוויה. חוויה מתרחשת כאשר המרצה מגלה אנושיות ומחבר בין ידע אינטלקטואלי לעשיה ולרגש של הסטודנטים." אחרי הכל, כעבור שנים הסטודנטים לא זוכרים את חומר הלימוד אבל זוכרים בהחלט את חווית הלימוד.

"לצערי נכשלתי במשימה זו" הוא לא חושש להודות. "קשה מאד להוביל שינוי במוסד אקדמי. למוסדות יש לקוחות שבויים והסכם בלתי כתוב עם הסטודנטים שגורר אותם למקום של אי הצטיינות. באחת המכללות היתה ציפייה כי המרצים יעניקו לסטודנטים ציונים גבוהים, במקומות אחרים אין חובת נוכחות בשיעורים, אזי אם הסטודנטים אינם נוכחים – איך מרצה אמור לגעת בהם?"

7/10

מל לא יכול להתעלם מן הדמיון בין מחדל ה- 7/10 למחדל של מלחמת יום כיפור, ולעיתים נדמה לי שהוא מדלג בין התקופות, וכאשר אני שואלת על חרבות ברזל הוא משיב על כיפור. "הזחיחות של ההנהגה הובילה לפאדיחה ענקית, וכעת אנחנו במצב של איבוד עשתונות. אני מלא בכאב, בכעס ובאכזבה, אבל מצד שני חייבים להיאחז בתקווה. ההבדל מבחינתי הוא שבמלחמת יום כיפור הייתי עולה חדש והרגשתי שאין לי זכות להיות ביקורתי והיום, כבר יש לי זכות מלאה, אבל אני גם חושב שאין אדם בישראל שיכול להתנקות לגמרי מאחריות על מה שקרה."

"לפני המלחמה נהגנו מדי שבת לאכול במסעדת יוליה על שפת הים, ותמיד ישבו שם קצינים בכירים, שותים קפה ומפטפטים, ועל פניהם ארשת זחוחה, מעין ניתוק מן המציאות של ישראל השסועה ערב ה- 7/10. רציתי כאזרח, לקום ולומר להם כי אני מקווה שהם יודעים מה שהם עושים, אך לא עשיתי זאת, ואני מצר על כך." 

"אני שונא את הממשלה שנאה תהומית אך אוהב את המדינה באותה מידה, וחש לא פעם סכנה לקיומה. הקיטוב שמעמיק בגלל התקשורת והפוליטיקה, כואב לי, אבל אני רוצה להיות אופטימי" הוא אומר ומתנחם בדור הצעיר. "כל השנים פחדתי שהדור הצעיר נעשה ציני, אך בשנה האחרונה התבדיתי כי אני רואה איזה עוצמות יש לצעירים. למעשה המלחמה הגבירה את הגאווה שלי בסטודנטים ובנוער. אני מרגיש שחלק מהסטודנטים השתנו בעקבות המלחמה. הם שקטים יותר, מכונסים בעצמם, ניכר שיש עליהם מעמסה. אני מציע לסטודנטים להשאיר את העצב והקושי בחוץ ולהתכנס לשעה וחצי של ריפוי, אהבה וביחד, בשיעורים שלי על מוסיקה."

100 שנים מהיום?

“יוגי ברה (לורנס פיטר ברה), שחקן ומאמן הבייסבול הנודע, אמר פעם שהכי קשה זה לנבא את העתיד. כך גם אני, בתור בן אדם שמנסה להיות אחראי, אני לא יכול להשיב על השאלה מה יהיה כאן בעוד 100 שנה. אני מאמין שקבלנו לפיד להעביר הלאה וזה התפקיד שלנו. עלינו לזכור כי יש יותר מלפיד אחד: להיות אדם טוב, להועיל לחברה, להינות מהדרך. באופן כללי אני בן אדם שלא מרבה להסתכל אחורה, או קדימה, ומנסה להיות כאן ועכשיו."

בקיץ האחרון היה מל מאושפז במצב לא נעים, ומסביב מלחמה. "אתה שבוי של המחלה וכל הזמן חושב רק לצאת מבית החולים לאוויר החופשי ולחזור הביתה – וכשאתה משתחרר מבית חולים, אחרי שהרגשת שכל עולמך היה נתון בסכנה – אתה מתמלא בהערכה. אבל אז אתה חושב על החטופים ועל החופש שנגזל מהם."